הנברא האחרון בששת ימי הבריאה הוא האדם. וכך אומרת התורה (בראשית א, כו – כט):
וַיֹּאמֶר אֱ-הִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם… וַיִּבְרָא אֱ-הִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-הִם בָּרָא אֹתוֹ … וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-הִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-הִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ.
כמובן, הדיון המרכזי סביב הפסוקים האלו הוא השאלה מהו צלם א-הים שבו נברא האדם?
צלם במובן של דמות ממשית
מדברי חלק מהמפרשים משתמע, שלכל הפחות במובן מסויים, צלם א-הים, מתייחס לצורה מסויימת.
נביא למשל את פירוש הרא"ש:
בצלמנו בצלם המיוחד לו אצלינו והוא צלם שבמרכבה פני אדם שבו מראין לבני אדם בעת הנבואה.
הרא"ש מסביר, שהצלם, הוא הדמות שבה מתגלה הקב"ה לנביאים. וכך גם בחזקוני:
בצלם א-הים: בדמות מלאכים שהרי דיוקן מלאכים ואדם שוה.
וריאציה אחרת במקצת היא, ש"ויברא את האדם בצלמו" הכוונה שהאדם נברא בדמות שבה הוא נראה היום. כך למשל בפסיקתא זוטרתא[1]:
ויברא א-הים את האדם בצלמו. שהוא עתה בעולם: בצלם א-הים ברא אותו. שנה הכתוב עליו על חיבת הצלם הזה שהוא חשוב ונאה לפניו. זכר ונקבה ברא אותם.
כיוצא בכך, משתמע קצת מדברי רש"י:
ויברא א-הים את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים… נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם… בצלם א-הים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא.
הפרשנות הזו דורשת ביאור. מה החידוש בכך שהאדם נברא בדמות שבה הוא מופיע גם היום? וכי שאר הבריאה, ובוודאי בעלי החיים, לא נבראו באופן זה?
רש"י מבאר, שההבדל הוא, שהאדם נברא בידים, ולא במאמר בלבד, כשאר הבריאה. כמובן, הדבר אומר דרשני, מה השוני בין בריאה בידים ובין בריאה במאמר[2].
הפרשנות הזו לא מאפשרת למצוא איזשהו הסבר על הייחודיות של האדם. מה בכך שהוא נברא בדמות של המלאכים?
יש לציין, שרש"י עצמו, לא מסתפק בקביעה שהאדם נברא בדפוס מסויים. לעיל הבאנו את דברי רש"י על פס' כז, אבל בפס' כו, כותב רש"י:
בצלמנו – בדפוס שלנו: כדמותנו – להבין ולהשכיל.
כאן ברור שרש"י כותב משהו על ייחודיות האדם. האדם חריג בכך שהוא יכול "להבין ולהשכיל". אולי רש"י הסתפק בהסבר הכפילות "בצלמנו – כדמותנו" ורצה לתת הסבר לשתי המילים השונות, ואולי רש"י בא להסבר את הייחודיות של תהליך בריאת האדם, שגם היא שונה משאר הבריאה. לגבי שאר הבריאה, ישנה הסתפקות באמירה הלאקונית "יהי אור", "יהי רקיע" "יקוו המים". וכאן יש תיאור מפורט יותר. לכן מסביר רש"י, שבניגוד לשאר הבריאה, שנוצרת במאמר בלבד, האדם נברא במעשה.
צלם במובן של ההיבט הרוחני
כמדומה, שהרוב הגדול של המפרשים הבינו שהביטוי צלם א-הים בא להביע איכות "א-הית" שיש באדם, והשאלה היא רק מהי אותה איכות א-הית.
הרמב"ם (מורה נבוכים א, א) מסביר, צלם א-הים, הוא יכולת ההשגה השכלית של האדם. במובן מסויים, זהו גם פירושו של רש"י, שפירש, כפי שציטטנו לעיל ש"בדמותנו" הכוונה "להבין ולהשכיל".
אצל מפרשים אחרים אנחנו מוצאים את האמירה הכללית יותר, שבאדם יש נשמה. כך למשל כותב הרמב"ן:
ואמר בצלמנו כדמותנו – כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות.
עוד גישה היא דרכו של המשך חכמה, שאומר שצלם א-הים הוא יכולת הבחירה של האדם.
המשותף לכל ההסברים האלו הוא, שהם קיבלו את העקרון של הרמב"ם, שפירוש המילים צלם א-הים לא יכולות להתייחס למובן גשמי, שהרי לקב"ה אין דמות גשמית, ולכן הם פירשו מסברתם, מהו צלם א-הים, כלומר מה הוא הפן הא-הי שיש באדם.
צלם א-הים במובן של מנהיג
מתוך ההקשר של הפסוקים עולה כיוון אחר בהסבר המונח 'צלם א-הים'. גם כשהקב"ה "מתכנן" לברוא את האדם, וגם בביצוע בפועל, מוזכר שלאדם יש תפקיד:
נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם… וַיִּבְרָא אֱ-הִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-הִם בָּרָא אֹתוֹ … וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-הִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-הִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ.
אפשר בהחלט להבין, שלצלם הא-הים יש מטרה: הוא נועד לאפשר לאדם לממש את התפקיד הא-הי שהוטל עליו, לרדות בדגת הים ובעוף השמים, לפרות בארץ ולכבוש אותה. לפי פירוש זה, צלם 'א-הים' אינו מתייחס לא-ל שבשמים, אלא הוא כמו המילה 'שופט'. צלם א-הים, הוא היכולת של האדם לשלוט בבריאה.
כך מפרש למשל הבכור שור:
נעשה אדם. כלומר: נתקן אדם, את האדם העתיד לבראות שהוא צלמו צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: "וירדו". בצלמנו כדמותנו שהיא מאוימת, להיות מושל ושליט על כל.
מי שפיתח מאוד את קו המחשבה הזה הוא הרב סולובייצ'יק, במאמרו איש האמונה הבודד (עמ' 14):
אין ספק שהמושג 'צלם אלוקים' שבתיאור הראשון בתורה מתייחס אל כשרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לא-הים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם א-הים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת, ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו.
איסור רציחה
להשלמת התמונה נתבונן בציווי על איסר הרציחה, כפי שהוא מופיע במסגרת שבע מצוות בני נח (בראשית ט, ו):
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-הִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
כיצד קשורה העובדה שהאדם נעשה בצלמו של א-הים לאיסור הרציחה?
לפי הפירוש של הרמב"ם וההולכים בדרכו, צריך לומר שכיוון שבאדם יש משהו א-הי, אסור לרצוח אותו. הותר לנו להרוג חיות, שכן הן טבעיות בלבד. אבל את האדם אסור לרצוח.
לפי דרכו של רש"י וסיעתו אפשר לומר, שסוף סוף, דמות דיוקן מסויימת שמזכירה את הא-ל נמצאת באדם, ולכן הוא שונה מהחיות. בדומה לאחד ההסברים לכך שאין להשהות את התלויים "כי קללת א-הים תלוי" (דברים כא, כג) וכפי שפירש רש"י שם:
כי קללת א-הים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי.
לפי דרכו של הבכור שור, אפשר אולי להציע עוד קו מחשבה. אולי העובדה שבצלם א-הים עשה את האדם אינה סיבה לאיסור הרציחה, אלא סיבה לחובה של בני האדם להעניש את הרוצח. האדם הוא שופט ומנהיג, והוא לא יכול לאפשר רציחה. זה לא רק תפקידו של הקב"ה להעניש את הרוצח, אלא גם של בני האדם[3].
**************
[1] וכן בבכור שור ועוד.
[2] המהר"ל בגור אריה אומר:
ויש לתת טעם למה נברא האדם בידים יותר מכל הנבראים בעולם, דודאי אותו שנברא בידו הוא קרוב אל הקדוש ברוך הוא יותר, שבעצמו בראו, אבל המאמר אינו עצמו.
אנכי הדל לא זכיתי להבין, במה המאמר פחות 'עצמו' מאשר הידים.
[3] אמנם, הבכור שור עצמו לא פירש בדיוק כך, אלא כתב:
כי בצלם א-הים עשה. בצלם שיהא דיין ושופט, ולא שיבזוהו ויהרגוהו, כדכתיב "א-הים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר", שאם יבזו את הגדולים מי יעשה דין ביניהם, ואם – כן מי ישמעו, נמצא איש הישר בעיניו יעשה, נמצא העולם נשחת בלא – דין ובלא משפט.