אנו מוצאים בחז"ל (כפי שנראה לקמן) איסור לגוי ללמוד תורה, וגם איסור ללמד גויים תורה. מצד שני, ברור שהתורה מופנית, ברמה מסויימת גם כלפי הגויים. כבר עכשיו, הגויים מצווים בשבע מצוות בני נח, וגם לעתיד לבוא, יש איזושהי אינטראקציה של 'לימוד' כלפי הגויים. כך למשל אנו מוצאים בנבואת אחרית הימים בישעיהו (פרק ב):
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-הֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
איזו תורה יוצאת מציון לגויים[1]?
למעשה, גם בתורה עצמה ניתן לראות שהיא מופנית, ברמה מסויימת כלפי הגויים. כך אנו קוראים בפרשת ואתחנן (דברים ד, ו – ח):
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.
גם כאן נראה די ברור, שהקב"ה מעוניין שהגויים יכירו את התורה, לכל הפחות מספיק כדי להבין שהתורה היא "חוקים ומשפטים צדיקים".
במאמר זה נשתדל לעמוד על היסודות של הדין הזה, וגם לסקור כמה מהדיונים ההלכתיים הרבים הקשורים בשאלת לימוד תורה לגויים. אין במאמר זה הכרעה הלכתית כזו או אחרת.
סוגיות היסוד
הסוגיה בסנהדרין
אנשים רגילים לומר שיש שבע מצוות בני נח, אבל ישנם איסורים נוספים המתייחסים לבני נח. הגמרא בסנהדרין (נט.) מביאה מימרא של רבי יוחנן:
אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם.
הגמרא שואלת מיד, למה לא נאמר שזו מצווה שמינית לבני נח, ומתרצת:
מאן דאמר מורשה – מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה, דבסקילה.
כלומר, איסור לימוד התורה הוא 'נספח' של איסור גזל או של איסורי עריות.
הגמרא שם שואלת שאלה נוספת:
מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!
ואם כן, משתמע שמותר לגוי ללמוד תורה, ואף מצווה בכך!
הגמרא מתרצת, שהדין הזה מתייחס לגוי שלומד את שבע מצוות בני נח.
הסוגיה בחגיגה
מקור נוסף המתייחס ללימוד תורה לגוי הוא מימרא של רבי אמי במסכת חגיגה (יג.) אגב מימרות שונות העוסקות באיסור למסור סתרי תורה לאנשים שאינם ראויים:
אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.
מתוך ההקשר משתמע, שהדין הזה אמור דווקא במסירת סתרי תורה, ולא בכל לימוד תורה לגוי.
הסוגיה בסוטה – כתיבת התורה בכניסה לארץ
בפרשת כי תבא (דברים כז) הקב"ה אומר, שבכניסה לארץ, צריך לכתוב על אבנים את דברי התורה 'באר היטב'. הברייתא בסוטה (לה:) מסבירה שעל האבנים היו כתובים דברי תורה, שנועדו לכך שהגויים יקראו אותם:
תנו רבנן: כיצד כתבו ישראל את התורה?
רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד.
אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה?
אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו…
גם הברייתא הזו אומרת, שבעצם יש בתורה אלמנט מסויים, לכל הפחות, שנועד להיקרא ולהילמד על ידי הגויים.
טעם האיסור
מהניסוח של הגמרא בסנהדרין נראה, שהתורה אמורה להיות פרטית לעם ישראל, ולא בשביל הגויים, ועצם העובדה שהגויים נחשפים לתורה – בעייתית. כך למשל נראה מהזוהר (אחרי מות, דף עג עמוד א).
במאירי (בסוגיה בסנהדרין) נראה טעם אחר:
בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אף על פי שאינו נהרג… והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו… שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו…
וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו.
ומכל מקום, כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק.
וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות.
מדברי המאירי נראה, שאיסור לימוד תורה לגוי הוא איסור דרבנן, ומחשש "שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו… ויבואו לטעות אחריו".
הרמב"ם (מלכים י, ט) הביא את האיסור לגוי ללמוד תורה ולשמור שבת באופן הזה:
גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.
כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.
ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.
לדעת הרמב"ם, אין איסור ייחודי בלימוד תורה של גוי. לגוי אסור ליצור לעצמו תורה, מעבר לשבע המצוות שבהן הוא חייב.
ולכן בהלכה הבאה כותב הרמב"ם:
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו…
ובפשטות, כך גם ביחס למצוות תלמוד תורה, שאם הגוי רוצה ללמוד תורה כדי לקבל שכר, מותר לו.
אף שביד החזקה אין הכרח לומר שהרמב"ם מבין את טעם האיסור ללמוד תורה בדומה למאירי, הרי שבתשובה של הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם קמט) הדברים מפורשים יותר בצורה דומה לדברי המאירי:
שאלה מאמר ר' יוחנן גוי שעסק בתורה חייב מיתה, האם זה הלכה והחייב כל בר ישראל להמנע מללמדו דבר מן המצות חוץ משבע מצות או להעמידו עליהן, אם לאו?
התשובה היא הלכה בלא ספק. וכאשר יד ישראל תקיפה עליהם, מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל לא יהרג, אם עסק בתורה, לפי שאמר חייב מיתה ולא אמר נהרג כמו שאמרו על שבע מצות בן נח נהרג.
ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם, (הרי) לא תהיה זו ראיה אצלם, שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל, שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם.
אבל הערלים (-הנוצרים) מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים, שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון, אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו.
כאן מתיר הרמב"ם ללמד תורה לנוצרים, כיוון שהם ממילא מאמינים בנוסח התורה.
בין האיסור לגוי ללמוד לאיסור ליהודי ללמד
בין הסוגיה בסנהדרין לסוגיה בחגיגה יש פער – הסוגיה בסנהדרין עוסקת באיסור על גוי ללמוד תורה, ואילו הסוגיה בחגיגה מדברת על איסור לישראל ללמד את הגוי תורה.
התוספות בסוגיה בחגיגה (ד"ה אין) דנים בשאלה זו:
אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים – היה קשה להר"ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה, והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול?
וכי תימא בז' מצות דידהו דאינו חייב מיתה כדאמר הש"ס התם – והא מצוה איכא למוסרם להם!…
ויש לומר דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו, דליכא לפני עור…
כלומר, התוספות מניחים, שהעובדה שיש איסור על הגוי ללמוד גורמת לכך שיש איסור על היהודי ללמד משום לפני עוור. החידוש של הסוגיה בחגיגה הוא, שאפילו כשאין לפני עוור, משום שיש עוד גוי שיכול ללמד, וממילא אין זה תרי עברי דנהרא, עדיין יש איסור עצמאי ללמד, מכח הסוגיה בחגיגה.
המהרש"א (חידושי אגדות בסוגיה בחגיגה) תירץ בדרך אחרת, שאפילו בשבע מצוות, מותר רק ללמד את הדינים, אבל לא סתרי תורה, שבזה עוסקת הסוגיה בחגיגה.
בשו"ת באר שבע (באר מים חיים סימן יד) כתב, שאולי הסוגיה בחגיגה לא נפסקה ברמב"ם. לגוי אסור ללמוד תורה, אבל אין איסור ליהודים ללמד אותו תורה. גם הוא לא מסיק כך, ומציין לדברי השלטי גבורים (עבודה זרה ו. מדפי הרי"ף) שכתב שיש לפני עוור בלימוד תורה לגוי.
על כל פנים, יש כאן צד קולא מסויים, בימינו, ובפרט בעידן האינטרנט, כשגוי יכול ללמוד תורה בהרבה דרכים, יש מקום לומר שהאיסור ללמד, הנלמד מהגמרא בחגיגה, מתרכז באיסור ללמד סתרי תורה, ולא בכל חלק של התורה.
מהי ה'תורה' הכלולה באיסור זה?
תורה שבכתב
המהר"ץ חיות (בסוגיה בסוטה) דן בשאלה, מוכיח מכך מותר לכתוב את התורה על האבנים בכניסה לארץ, שהאיסור ללמד תורה לגויים קשור דווקא לתורה שבעל פה. כך כותב גם הנצי"ב (משיב דבר ב, עז) ומנמק, שהאיסור קשור דווקא ליכולת ללמוד דבר מתוך דבר. את הדברים הפשוטים והקבועים, התורה שבכתב, מותר ללמוד. אבל את דרכי המשפט, כיצד לומדים דבר מתוך דבר, זה אסור לתת לגויים, שעליהם נאמר "ומשפטים בל ידעום". באגרות משה (יורה דעה ג סימן צ) מניח גם כן שאת התורה שבכתב מותר ללמד לגויים, והוא דן בשאלה אם מותר אולי אפילו ללמד את ההלכות הפסוקות בלא טעם, כי אולי האיסור הוא רק על סתרי תורה.
מנגד, בזוהר ובספר חסידים (אות רלח) כתב שאפילו צורת האותיות אין ללמד את הגויים. וכן הוא גם בשל"ה (שבועות אות קב). וראו גם ביביע אומר (ב, יו"ד יז) שדן בכך באריכות, ומסקנתו להחמיר, שלא ללמד תורה שבכתב לגויים כלל[2].
שבע מצוות בני נח
כאמור, מפורש בגמרא בסנהדרין ששבע מצוות בני נח מותר ללמד את הגויים. כמה רחב היתר זה?
ביביע אומר (שם) כתב, שזה עוסק רק בהוראת הדינים עצמם, בלי השקלא וטריא וטעמי הדינים.
אמנם, מלשונו של המאירי שהבאנו לעיל נראה, שההיתר נרחב יותר:
ומכל מקום, כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק.
מלשונו נראה שישנם חלקים נרחבים בתורה שמותר לגוי לעסוק בהם. ואולי יש להבדיל, בין האיסור לגוי, ובין האיסור ליהודי ללמד אותו, שאולי הוא נרחב יותר[3].
עוד נזכיר את דבריו של הרב אשר וייס (כאן) שכתב:
ונראה בזה לעניות דעתי, לפי דברי הגמ' בסנהדרין שם דלא אמרו עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה אלא במצוות של ישראל, אבל במצוות שלהם מותר להם ואף שבח היא להם עד שאמרו הרי הוא ככהן גדול. ונראה לפי זה דמותר להם לבני נח לעסוק לא רק בדיני שבע מצוות בני נח אלא אף במוסר ומידות וסוגיות שבאמונה ויראת ה' וכדומה, דכל אלה נוגעים לכל בני אנוש. וכל שנוגע לו לאדם לחייו הרוחניים מצוה עליו ללמוד בין בישראל ובין בבן נח.
כלומר, לא רק את פרטי ההלכות הנוגעות לשבע המצוות יש ללמד, אלא גם את עצם האמונה, וענייני מוסר ומידות ניתן ללמד גם לגויים.
גוי שבא להתגייר
המאירי שהזכרנו לעיל כותב שפשוט שגוי שבא להתגייר, ואין חשש שהוא לומד כדי להקניט וכדומה, מותר ללמדו תורה.
אמנם, האחרונים דנים בשאלה זו. לא נאריך בסוגייה זו, אבל המהרש"א (שבת לא.) כותב שהלל שלח גר ללמוד תורה, קודם שגייר אותו. ולעומת זאת, רבי עקיבא אייגר (שו"ת ספר הפסקים סימן מא) נשאל לגבי לימוד תורה לגוי שבתהליך גיור והוא נוקט להחמיר, שאין ללמדו תורה.
הרצאות אקדמיות לגויים
בשו"ת שרידי אש (ב, נו) דן בשאלה אם מותר להעביר הרצאות אקדמיות העוסקות בתורה לקהל גויי. הוא מתבסס על דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל, וכותב שאם הגוי לומד, שלא על מנת ליצור לעצמו דת, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית, זה צריך להיות מותר.
אלא שמדברי הרמב"ם בתשובה נראה ברור שאסור ללמד סתם גוי תורה, אם ידינו תקיפה, אף שלא ברור שהגוי לומד דווקא כדי לייסד לעצמו דת. ולכן למעשה השרידי אש מצמצם את ההיתר הנ"ל ומתיר רק ללמד הלכות וידיעות, בלי העמקה:
ומכל המקומות הנ"ל יוצא מפורש, שהאיסור הוא רק לקבוע לימוד התורה בספרים הקדושים ובפלפולה של תורה, אבל להודיע להם מחכמת התורה בדרך הרצאה וסיפור – מותר. וכן מותר לגוי לקרוא בתורה דרך העברה ודרך קריאה שטחית, ורק העסק בתורה נאסור לגוי כל זמן שלא נתגייר…
ועל פי זה יש לומר שמה שכתב הרמב"ם בתשובה… שאם יד ישראל תהא תקיפה צריך למנוע אותם מתלמוד תורה, היינו אם רואים שלומד בספרים שלנו ומגלה רצונו לקיים מצוות תלמוד תורה.
מהי 'קריאה שטחית' שמותרת ומהו 'עסק התורה' שאסור?
נראה לי שאם באים לסכם לגוי את יסודות ההלכה בדין מסויים, ובוודאי בדינים הנוגעים לגויים במסגרת שבע מצוות בני נח, ומסבירים שיש כמה שיטות וטעמים, ולכן היוצא לדינא הוא כך וכך, אבל אין עוסקים בעצם השקלא וטריא, אלא באים רק לתת סיכום (מעין 'פניני הלכה') זה צריך להיות מותר. שהרי קשה מאוד לדעת הלכה כאשר אין מבינים כלום בטעמם של דברים, ולכן לימוד שכזה, שסוקר את השיטות בטעמים השונים, ואת ההכרה למעשה, שמטרתו אינה לפלפל אלא רק להבין את המסקנה, מותר.
כשהמטרה אינה ללמד גויים
האגרות משה (יו"ד ג, צ) כותב, שכאשר יהודי מלמד תורה ליהודים, ויושב בקהל גם גוי, ואין כוונתו של היהודי ללמד את הגוי אין בזה איסור. הוא מסתמך על מה שהזכרנו לעיל, שהרמב"ם (וגם הטור והשולחן ערוך) לא פסקו את הגמרא בחגיגה, שיש איסור ללמד תורה לגוי, כך שנשאר רק איסור 'לפני עוור' כשמאפשרים לגוי ללמוד תורה, ולכך הוא אומר, שאם היהודי עושה דבר המותר, כלומר מלמד יהודים אחרים, ואגב זה לומדים גם הגויים, אין זה בכלל לפני עוור, אלא זה דומה יותר למושג של אפרושי מאיסורא, שאינו שייך בגויים.
וכך שמעתי גם מהרב אשר וייס (כאן).
תרגום ספרי קודש לשפות זרות
כהערה צדדית לדיון לגבי לימוד תורה ליהודים כשגם גויים לומדים אגב אורחא, נציין שגם כשדנים בסוגיית תרגום של ספרי קודש לשפות זרות, או בהעלאת שיעורים לאינטרנט וכדומה, השאלה עולה.
השאלה של תרגום הספרים רחבה יותר מההיבט ההלכתי הצר. במגילת תענית נאמר שחז"ל תקנו תענית על כך שתרגמו את התורה ליוונית, והתרגום הוא הרבה יותר מאשר לימוד תורה לגויים – הוא מתן פתח לגויים ללמוד את התורה באופן עצמאי (מלבד בעיות נוספות שיש בתרגום). אבל כאשר מטרת התרגום היא הפצת תורה ליהודים שאינם דוברי עברית, ובהקשר הספציפי של איסור לימוד תורה לגויים, מסתבר שיש להקל, בדומה לדבריו של האגרות משה שהוזכרו לעיל (להרחבה בעניין, ראו מאמרו של הרב ארי יצחק שביט, 'תרגום וחיבור ספרי קודש בלע"ז', תחומין יז).
להשיב לשאלות של גויים
למרות האיסור ללמד תורה לגויים, מצינו במקומות רבים בחז"ל, שחכמים ענו לשאלות של גויים על התורה.
הטורי אבן (בסוגיה בחגיגה) מסביר, שאם נאמר שהאיסור לגוי ללמוד תורה הוא משום "מורשה קהילת יעקב" ומעין גזל, הרי שאם הגוי לומד ברשות יהודי, אין בזה גזל. ובכך הוא מסביר מדוע חכמים ענו לשאלות של גויים.
מרבית האחרונים אינם מקבלים את הרעיון של הטורי אבן. בשפת אמת (שם) מתרץ אחרת את השאלה מדוע חכמים ענו לשאלות של גויים:
ומה שהביא (-הטורי אבן) ראיה מהא דמצינו בכמה דוכתי שהשיבו חז"ל לעכו"ם על שאלתם בתורה, נראה לי דדוקא למסור להם דברי תורה אסור, אבל כשעכו"ם יודע הפסוק וטועה בו מותרין לפרש לו כדי שלא יחשוב אותנו כעוברין על מה שכתוב בתורה.
כלומר, מותר לתת הסברים נכונים לגויים שכבר מכירים את התורה, אלא שמבינים אותה לא נכון. הרעיון הזה כתוב, למעשה, גם בדברי הרמב"ם בתשובה שהזכרנו לעיל.
**********************
[1] ראו גם בדברי הנביא זכריה (ח, כ – כג):
כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָ-אוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי. וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְב-ָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-הִים עִמָּכֶם.
[2] את הראיה מהגמרא בסוטה דוחה הרב עובדיה, ומסביר ששם זו היתה הוראת שעה, שנועדה שלא לתת פתחון פה לאומות העולם, שיטענו על כך שלא למדו את התורה. אבל אין זה נימוק להיתר לדורות.
[3] וראו עוד לקמן מה שכתבנו לגבי לימוד במסגרת אקדמית.