בפרשת שופטים (דברים יח) אומרת התורה:
(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: (י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: (יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: (יב) כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-הֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-הֶיךָ:
אנו נכלול את כל האיסורים המנויים כאן תחת הכותרת, 'כישוף'. מה טעמם של איסורים אלו?
ניתן להצביע על שני כיווני יסוד בשאלת טעמם של האיסורים הללו. השבוע נתמקד בשיטתו של הרמב"ם וההולכים בדרכו, ובשבוע הבא, נכיר את שיטת הרמב"ן וההולכים בדרכו.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא) מתאר את כל האיסורים האלו, ולאחר מכן (הלכה טז) מסביר את טעמם:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' א-היך.
לדעתו של הרמב"ם, אין ממש בכל אחד מהמעשים המתוארים כאן. אי אפשר לעשות קסמים, אי אפשר להעלות באוב וכן הלאה. אם כן, מפני מה נאסר לעשות מעשים שאין בהם ממש? מסביר הרמב"ם, שכל המעשים האלו הם דרכים שבהם אדם אחד מרמה אחרים לחשוב שיש לו כוחות. למעשה, מסביר הרמב"ם, הבעיה המרכזית של מי שנגרר אחרי כל המעשים האלו, היא שהוא נגרר אחר אמונות מוטעות, ובכך מאפשר גם לעצמו להיגרר לעבודה זרה. מסיבה זו מופיעים כל האיסורים האלו במסגרת הלכות עבודה זרה, והם כולם הרחקה מעבודה זרה.
בהמשך לשיטתו, הרמב"ם מסביר את האיסור הכללי ללכת בדרכי האמורי (ראו למשל שבת סז.) ואומר שכל פעם שאדם עושה דבר נטול הגיון, יש לחשוש שזה 'דרכי האמורי'. כך הוא כותב במורה נבוכים (חלק ג פרק לז):
ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור… כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים…
מדור זה אינו עוסק בדיון הלכתי, אבל נציין שדרכו של הרמב"ם ביחס למושג של 'דרכי האמורי' מעוררת דיון בשאלה אם ניתן להשתמש בכל מיני דרכי רפואה אלטרנטיביות, במיוחד כשהמיסטיקה והמגיה משחקות תפקיד משמעותי בתהליך הריפוי.
לדבריו של הרמב"ם יש היבט נוסף. באיגרת שכתב הרמב"ם לחכמי העיר מארשילייא דן הרמב"ם בשאלת מעמדה של האסטרולוגיה ביהדות. כהקדמה לדיון, הרמב"ם מסביר כיצד אדם צריך לברור בין אמונות נכונות לאמונות כזב:
דעו רבותי, שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים:
הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם. כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות.
והשני דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו…
והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים עליהם השלום ומן הצדיקים…
אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד,טו).
אולי על רקע החשש להיסחפות לעבודה זרה, ואולי בלעדיו, הרמב"ם מגדיר את הדרך שבה אדם קובע מה נכון ומה לא. ניתן לקבוע שמשהו נכון, אם כך מחייב השכל, או אם כך ברור בחמשת החושים, או כאשר יש על הדבר הזה קבלה ברורה מאנשים אמינים (הנביאים והצדיקים).
דומני שגם בימינו אנו, יש מה ללמוד מהדרכה זו של הרמב"ם, ולדעת לבחון את האמונות שלנו, הן בתחום הדתי והן בתחומים אחרים, ולא להיתפס בקלות לכל מיני שמועות ותאוריות לא מבוססות שמסתובבות בעולם שמסביב.