זמן מועט אחרי שאברהם מגיע לארץ כנען, יש רעב בארץ, והוא נאלץ לרדת למצרים. סיפור הירידה למצרים. כידוע, אברהם חושש שהמצרים יהרגו אותו בגלל שרה, ולכן הוא אומר לה:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

ואכן, כאשר אברהם מגיע למצרים, המצרים לוקחים את שרה לבית פרעה:

וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

השאלה המרכזית שמעסיקה אותי היא השאלה המוסרית: האם הפתרון של אברהם, ששרה תשקר ובכך הוא ינצל, הוא פתרון ראוי מבחינה מוסרית? כיצד נותן אברהם את אשת חיקו ביד זרים? ובניסוחו הנחרץ של האברבנאל:

מי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה!!

השאלה מתעצמת בגלל הניסוח שבו פונה אברהם לשרה: " אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" – מה עם השאלה האם הדברים ייטיבו עמה, ואם היא תחיה גם כן? האם אברהם חושב רק על עצמו?

דרך פתרון אחת היא, שאברהם לא התכוון ששרה תגיע לביתו של מצרי כלשהו, אלא רצה בעצם למשוך זמן. וריאציה מסויימת של הרעיון הזה היא דרכו של הר"ן המובא באברבנאל. הר"ן מסביר, שאברהם הבין, שאם המצרים יחשבו ששרה היא אשתו, לא יהיה להם פתרון לקחת אותה, אלא על ידי הריגתו. אבל אם היא לא אשתו אלא אחותו, הם ינהלו מולו משא ומתן כדי לשאת אותה, ועד שיסתיים המשא ומתן, הוא יוכל לעזוב את מצרים חזרה לארץ כנען, או למצוא פתרון אחר. כלומר, אברהם ניסה להרוויח זמן[1].

וריאציה אחרת, של החזקוני, מנוסחת בקיצור:

דעתו של אברהם היה אם ישאלו עליה אם היא נשואה הוא ישיב להם בעלה הלך למרחוק ולא ימצאו לה תקנה להרוג בעלה ויניחוה.

כמובן, לפי הגישות ההולכות בכיוון זה, מסתבר שהתכנון של אברהם לא עלה יפה, שהרי בסופו של דבר שרה הגיעה לבית פרעה.

הגישה ההפוכה, היא שאברהם הבין שאין אפשרות ששרה לא תגיע לביתו של איזשהו מצרי. כך למשל כותב הכתב והקבלה. לפי גישה זו, הבעיה היחידה היתה שהמצרים עלולים להרוג את אברהם כדי לקחת את שרה, ולכן הפתרון של אברהם הוא שהמצרים לא יחשבו שאברהם ושרה נשואים[2].

במובן הזה, השאלה המוסרית קרובה להיות פתורה לגמרי, משום שאם אין אפשרות לעשות משהו אחר, אין דילמה מוסרית. אלא שאם אלו הם פני הדברים, קצת קשה להבין מדוע אברהם יורד בכלל למצרים. האם לא עדיף לנסות לסבול את הרעב בארץ כנען על פני האפשרות הזו?

גישת בינים עולה, כמדומני, מדברי הרמב"ן:

והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר "אחותי היא", כי כן אמר (להלן כ יג) ויהי כאשר התעו אותי א-הים מבית אבי, אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם ענין בדבר.

זוהי גירסה מרוככת של דבריו של הכתב והקבלה. אברהם נדד במקומות רבים, ותמיד התכונן גם לתרחישים גרועים. הוא לא ידע בוודאות שיקחו את אשתו, אבל על הצד שיקחו – שתאמר שהיא אחותו ולא אשתו. גירסה זו מקבלת חיזוק מכך שאירוע דומה מתרחש פעם נוספת אצל אברהם, ופעם נוספת אצל יצחק[3].

ואמנם, למעשה הרמב"ן (פסוק י) אומר שאברהם טעה במה שעשה:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-הים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא-הים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

אלא שכפי הנראה, הטענה של הרמב"ן כלפי אברהם אינה טענה מוסרית, אלא רק טענה אמונית – אברהם לא סמך מספיק על הקב"ה שיציל אותו.

גישה אחרת, שמצאתיה בעיקר בספרי חסידות, רואה במעשה של אברהם מעשה מתוכנן מראש, שמטרתו היא לקבל מתנות מיד המצרים. כך למשל כותב השם משמואל (לך לך תרפ):

"אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" –  פירש רש"י "יתנו לי מתנות". והכל תמהו היתכן שיהיה אברהם מהדר אחר מתנות היפוך הכתוב "ושונא מתנות יחיה"?! ועוד הרי למלך סדום שאמר לו הרכוש קח לך נשבע אברהם שלא יקח מכל אשר לו… אם כן איך אפשר שכאן היה מהדר אחר מתנות ובאופן כזה.
ובפשיטות יש לומר מאחר שנאמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך היה צריך לעשות לפועל דמיוני שיוציא את ישראל ממצרים ברכוש גדול וכמו שכתוב "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל".

כפי הנראה, השם משמואל הבין שהנחת המוצא של אברהם היתה, שלא יאונה דבר לשרה. כל מה שהוא רצה לעשות היה לקבל את המתנות מפרעה, כרמז לבני בניו שיצאו ממצרים ברכוש גדול. לפי גישה זו, צריך לומר ששרה לא ידעה את זה, ולכן אברהם היה צריך לשכנע אותה בחשש "והרגו אותי ואותך יחיו", אבל זה לא השיקול האמיתי שלו.

קו המחשבה הזה, שהאבות פעלו מתוך תודעה שונה לחלוטין מזו של אדם רגיל, עם הרבה מעוף היסטורי וידיעה שהם פועלים בשביל הדורות הבאים, בא לידי ביטוי במקומות שונים בספר בראשית.

אסיים בדבריו של הרב צחי להמן (דף לפרשת לך לך, שנת תשעח) שעסק בנושא שלנו גם כן, ומסיים, ביחס לדברי השם משמואל:

בעיני ניכר שיש בדברים אלו הד של התנהלות של צדיק שפועל מתוך מערכת שיקולים שונה משאר כל העולם, וגם אם לעיתים נראה למתבונן שפעולת הצדיק אינה ראויה הבעיה היא אצל המתבונן ולא אצל הצדיק. והדברים מעוררים אצלי שאלה. מקובל עלי שיתכן שאברהם חי מתוך תודעה שיש למעשיו השלכה לדורות, כמו כן אין ספק שלעיתים לאדם גדול יש מערכת שיקולים שונה משאר העולם והדבר מחייב אותו לעשות מעשים שנראים לרוב העולם כבלתי ראויים למרות שהוא צודק. השאלה שאני שואל את עצמי האם יש לכך גבול? האם זה ראוי בכל מחיר? האם תגובות הציבור הרחב חסרת משמעות?

---

[1] וכעין זה גם ברש"ר הירש ובמלבי"ם.

[2] הכתב והקבלה מגדיל לעשות, ומסביר שלפני מתן תורה לא היה הליך פורמלי לנישואין ולגירושין . לכן, ההצעה של אברהם "אמרי נא אחותי את" פירושה: הבה נפר את הנישואין שלנו, ולא נהיה נשואים יותר. הוא מפנה לדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות (פרק א הלכה א):

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה".

וכן בהלכות גירושין (פרק ט הלכה ח) כשהוא עוסק בדיני בני נח:

ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.

[3] לדרכם של חז"ל, ניתן למצוא גם פעם נוספת, דורות מאוחר יותר, אצל מרדכי ואסתר. לפי חז"ל, אסתר היתה אשתו של מרדכי, ואף על פי כן, נלקחה אל בית אחשוורוש כמו שאר הנשים בממלכה.

חיזוק נוסף קשור לשיטת הרמב"ן שרואה בירידת אברהם למצרים, וגם בכך שבכלל ניסה למצוא פתרון לחשש שיהרגוהו, משום קטנות אמונה, כי היה לו לבטוח בקב"ה שלא יקרה לו דבר רע. אילו היה מדובר באירוע בסבירות גבוהה מאוד, קשה להאמין שהרמב"ן היה אומר שאברהם היה צריך לבטוח בקב"ה, כפי שהרמב"ן כותב במקומות רבים אחרים.