שתים מהשאלות שאני אוהב לעסוק בהן בכל סיפור שהוא במקרא, הן: מה המטרה שלשמה מובא הסיפור, ולמה הוא מובא דווקא במקומו.

השבוע נעסוק בברית של אברהם ואבימלך (בראשית כא, כב – לד). ולשאלת המיקום של הסיפור יש, על פניו, חשיבות שכן בפסוקים עצמם נראה שהסיפור קשור, גם לסיפור שלפניו, וגם לזה שאחריו. שכן הפרשיה נפתחת במילים "ויהי בעת ההיא" שמרמזות על כך שהסיפור קשור לסיפור שלפניו, דהיינו לסיפור הולדת יצחק וגירוש ישמעאל[1], והפרשיה שלאחר מכן, נפתחת אף היא במילים "אחד הדברים האלה" מה שמרמז על קשר בין פרשת העקדה לסיפור הברית שבין אבימלך לאברהם.

להלן נציע כמה כיוונים שעולים מדברי המפרשים, על התוכן וההקשר של סיפור ברית אבימלך ואברהם.

אברהם בפסגת חייו

ההצעה הראשונה במפרשים היא, שהברית בין אבימלך לאברהם מבטאת את ההכרה של אבימלך בגדולתו של אברהם. כך למשל כותב הרד"ק:

ויהי בעת ההיא – בעת שנולד יצחק או שנגמל ועודנו בארץ פלשתים, בגרר, זהו שאמר, ויאמר אבימלך, ולא אמר וילך אבימלך אל אברהם ויאמר לו; וכיון שראו שנולד לו בן לעת זקנותו ואשתו זקנה כמו ששמעו וראו אותה ילדה, תמהו על הדבר, ואחר שארע לו לאבימלך דבר שרה וראוהו כן מצליח בכל מעשיו, רצה שיהיה בעל בריתו.

וכך הם דברי רש"י ועוד.

אם כן, התורה באה לספר לנו על הצלחתו של אברהם. בתחילת פרשת לך לך הקב"ה אומר לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה", וכעת מתברר שאכן אברהם מתברך ומתגדל – שהרי מלך רואה בו גורם מספיק חשוב, שכדאי לכרות עמו ברית.

על רקע ההצלחה החומרית הגדולה שמתוארת כאן, בא נסיון העקידה מיד לאחר מכן, ו'משלים את התמונה' בתיאור של פסגה רוחנית שאברהם מגיע אליה גם כן.

כריתת הברית כביטוי להבטחת ירושת הארץ של אברהם

דרך אחרת במפרשים, קשורה לכך שאבימלך מבין שארץ ישראל ניתנה לאברהם, ועל הרקע הזה, הוא מבקש שאברהם לא יכבוש, לכל הפחות בדורות הקרובים, את ארץ פלישתים.

כך למשל כותב החזקוני:

ויהי בעת ההיא – כשילדה שרה, ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקדוש ברוך הוא את שבועתו לאברהם שאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו'. ולכך בקש אבימלך ממנו אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אבל יותר לא היה אבימלך יכול לישאל שהרי הקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כלומר לאחר דור רביעי של אמוריים ישובו בניך ויכבשו את הארץ הזאת…

דברי החזקוני נותנים הקשר לסיפור, על רקע הפרשיה הקודמת. אבל הם אינם נותנים פשר ותוכן לפרשיה שלנו. הרש"ר הירש, שהלך גם הוא בדרכו של החזקוני, מציע שתי אפשרויות:

הראשונה – אברהם כבר זקן. הברית של אבימלך עם אברהם היא בעצם ביטוי של ברית עם יצחק. כך ברור לכולם, שעתידו של אברהם ומורשתו, תלויים ביצחק דווקא. יצחק הוא שיירש את הארץ, והוא שימשיך את מורשת אברהם. ככל שמעצימים את ההכרה בחשיבותו של יצחק לאברהם, כך נסיון העקידה, שבו אברהם נדרש לוותר על בנו, ועל כל התקוות והעתיד הגלומים בו, נהיה משמעותי יותר.

והשניה – הברית בין אבימלך לאברהם מראה על האמונה של אבימלך שניתן 'לסמוך על השבועה' של אברהם, לא רק לגבי אברהם עצמו, אלא גם לצאצאיו. בלשונו של הרש"ר הירש:

שוב אנו רואים פה, באיזו מידה גדולה של אימון התיחסו בני הדור אל חינוך בית אברהם, ובטחו בבנים ובבני – בנים שיכבדו את דבר הזקן. אופייני הדבר, שאבימלך דורש שבועה כזאת מאברהם, אך הוא עצמו אינו מעז לערוב בעד צאצאיו; די לו בהיתר – מגורים שנתן לאברהם, ושכנראה ניתן לעתים רחוקות, ותמורתו תבע הבטחה כזאת לדורות הבאים. אף אברהם כנראה לא החשיב שבועה נגדית כזאת מצדו של אבימלך עבור יורש כסאו, ולא טרח להוציאה ממנו. מן הסתם ידע, מה קטן ערכן של בריתות – שבועה כאלה מחוץ לעולמו של אברהם. בני אברהם לעולם לא יקלו ראש לגבי חוזים ובריתות אשר יכרתו אף בהגיעם למעמד של מדינה ואומה, ועוד בימי בית שני, כאשר נפל עוד בגורלנו הכבוד להיות מדינה בין מדינות, נודעה ארץ יהודה לתהילה בשל האמונים ששמרה לדברה ולשבועתה.

שיטת הרשב"ם – אברהם חטא בכך שכרת ברית עם אבימלך

שיטה מעניינת, וייחודית, היא פרשנותו של הרשב"ם בתחילת סיפור העקידה, הרואה בברית שבין אבימלך לאברהם חטא של אברהם אבינו. ארץ כנען, ובכללה ארץ פלישתים, הובטחה לאברהם, והוא לא היה רשאי לוותר על חלק ממנה, במסגרת ברית. על הרקע הזה, מסביר הרשב"ם את הקשר לפרשת העקידה:

אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה… לכן והא-הים נסה את אברהם קינתרו וציערו.

מפרשים אחרים, לא אוהבים כל כך את גישתו של הרשב"ם כאן, כיוון שקשה לראות בנסיון העקידה רמז לביקורת כלפי אברהם. להרחבה ביחס לפירושו של הרשב"ם, ראו במאמרו של הרב מרדכי סבתו (כאן) שמשתדל לבסס את שיטת הרשב"ם, ושל הרב איתן שנדרופי (כאן) שמתווכח עמה.

אברהם – אב המון גויים

בפרשות בראשית ונח הקב"ה עומד מול כל העולם בשווה, והתוצאה היא, כישלון. אין ברירה, אלא להחריב את העולם במבול, ולהתחיל מחדש. בהתחלה מחדש, הקב"ה כבר אינו ניצב מול העולם כולו, אלא בעיקר מול אדם בודד, שבהמשך יהפוך למשפחה ולעם. והשאלה היא, עד כמה העם הזה, והיחידים שמהם הוא נוצר, עומדים בפני עצמם, ועד כמה הם משמשים אור לגויים.

על הרקע הזה, ניתן לראות בפרשת הברית בין אבימלך ואברהם ביטוי לכך שהאמונה של אברהם אינה נשארת רק במסגרת הפנימית, אלא גם יוצאת כלפי חוץ. אבימלך מכיר בכך ש"אֱ-הִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה", ומבקש מאברהם להישבע לו בשמו של אותו הא-ל.

מי שמבטא את נקודת המבט הזו על פרשיית הברית, הוא הרב קוק (בסוף דבריו על העקידה בעולת ראיה):

"וישב אברהם אל נעריו" – אחרי כל ההתרוממות הנשגבה, אשר עברה על נפשו, לא פעל עליו שום דבר להיפרד מאותה המידה הגדולה של השפעה על העולם על הסביבה, עם כל חומריותה. הוא שב אל נעריו… להידרש להם להעלותם ולשכללם.
"ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע" – בהיפגשם עוד עם מקור האורה, הנה קמו… וילכו יחדיו… אל באר שבע מקום השבועה וכריתות הברית עם דורשי הקרבה…
"וישב אברהם בבאר שבע" – המשיך את מפעלו, את תעודת אב המון גויים שלו, שהצטיינה בזה באר שבע. "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ד' א-ל עולם"…

כמובן, דברי הרב קוק מעניינים גם בהקשר של העקידה. בשלב מסויים, אברהם משאיר את נעריו מאחור והולך רק עם יצחק, כדי לרמוז שהעקידה היא עניין שקשור דווקא לצאצאי אברהם, ולא לעולם כולו, אבל מתוך אותו אירוע אינטימי, אברהם חוזר למהלך הכללי, להכרה שהתפקיד שלו הוא לא רק להיות אבי שושלת עם ישראל, אלא גם אב המון גויים.

אבל גם בהקשר הספציפי של פרשת הברית עם אבימלך, מעניין לשים לב, שהברית עם אבימלך, והפניה אל העולם, באה אחרי פרשה שבה אברהם מגרש מביתו את הגר וישמעאל. כך שאמנם צריך לפנות אל הגויים, אבל גם לדאוג להשאיר את הבית בנוי בצורתו הטהורה, בלי ערבוב של ישמעאל.

---

[1] חריג בעניין הזה הוא רבי אברהם בן הרמב"ם (פס' כב), שמפרש את המילים "ויהי בעת ההיא" דווקא כאמירה כללית, שאינה מחוברת לזמן כלשהו:

ויהי בעת ההוא וגו'. מורה על זמן שלא הוגדר במקרא שהרי ההוא כינוי חוזר על העת ואותה העת לא הוגדרה ואפשר שתהיה העת מורה על זמן סיפור שקדם זכרונו או לא על זמן (סיפור) שקדם זכרונו אלא על זמן הסיפור שיזכיר (אחרי כן) ולא הוגדר… ולפי זה מה שאמר כאן ויהי בעת ההוא יהיה או מורה על זמן הסיפור שקדם מלידת יצחק וגירושי ישמעאל והגר או מורה על זמן אמירת אבימלך אליו ולא הוגדר.