חלק נכבד מפרשת תולדות עוסק בסיפור ברכות יצחק לבניו. והשאלה שנעסוק בה היא, מה טיבן של ברכות של אדם.
האבן עזרא (כז, מ) מציג את השאלה הזו בניסוח מסויים, ולפיה – מה המשמעות שיצחק מברך את יעקב בטעות, אם הוא מתכוון לברך את עשו? האם הברכה מתייחסת לאדם שעומד מול המברך כשהוא חושב שמדובר באדם אחר?
האברבנאל (בשאלה השמינית) מציג שאלה קצת שונה – האם הברכה היא נבואה או תפילה? אם הברכה היא נבואה, כלומר שהמברך יודע שכך רוצה הקב"ה, אם כן, ככל הנראה יצחק טעה בנבואתו. ואם הברכה היא תפילה, מה הבעיה לברך גם את יעקב וגם את עשו?
לשאלות האלו יש מימד מחשבתי, אבל יש להן גם מימד פרשני, כפי שעוד נראה.
באיזו ברכה רצה יצחק לברך את עשו?
שאלה מקדימה, שפרשנים רבים עסקו בה, היא השאלה מה היה אופי הברכה שרצה יצחק לברך את עשו. בסוף הפרשה, כאשר יצחק שולח את יעקב לבית לבן, הוא מברך אותו:
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-הִים לְאַבְרָהָם.
מהי 'ברכת אברהם' שמברך יצחק את יעקב? המפרשים במקום נותנים מספר תשובות, אבל כמדומה שכולן מתכנסות תחת הניסוח של המשך חכמה:
ויתן לך את ברכת אברהם – ראה עתה כי הגירות מתקיים ביעקב, והוא פורע השטר, לכן אמר "ברכת אברהם", וזה אשר כרת עמו בברית בין הבתרים שאמר "כי גר יהיה זרעך", "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
כלומר, ברכת אברהם היא שיעקב יהיה ההמשך של השושלת מאברהם, ואילו עשו, אינו חלק מהשושלת, בדומה לבחירה ביצחק, שהוציאה את ישמעאל מהשושלת. ישמעאל הוא בנה של הגר, ויצחק, ורק יצחק הוא בנו של אברהם, והוא הדין גם ביחס ליעקב, שרק הוא ההמשך של יצחק.
השאלה היא, אם גם כשיצחק רצה מראש לברך את עשו, הוא חשב על הברכה הזו.
כך להדיא כותב הרמב"ן בתחילת פרק כז (פס' ד):
היה בדעתו לברך אותו, שיזכה הוא (-עשו, י.ש.) בברכת אברהם לנחול את הארץ, להיות הוא בעל הברית לא-הים כי הוא הבכור.
וכך פשטות דבריו של הרשב"ם ועוד מפרשים.
אבל מאידך, עיון בברכה שבירך יצחק את מי שהוא חשב שהוא עשו, מוביל למחשבה, שאולי יצחק לא תכנן לתת לעשו את ברכת אברהם:
| ברכות יצחק לעשו שניתנו ליעקב (כז, כח – כט) | ברכות יצחק ליעקב בסוף הפרשה (כח ג- ד) |
| וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-הִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ: | וְ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-הִים לְאַבְרָהָם: |
יצחק רצה לברך את עשו בעושר ובשלטון על אחיו, אבל אין שם איזכור לכך שהוא יירש את ארץ כנען, או שהוא יתברך בזרע, שאלו הן הברכות העיקריות שנתברך בהן אברהם.
ואכן, כך כותב הרש"ר הירש (בתחילת הפרק) והמלבי"ם, ובדרך זו הולכים עוד פרשנים, בעיקר בני זמננו.
הדרך הזו אינה חפה מבעיות. העיקרית שבהן – אם מדובר רק בברכה גשמית כזו לעושר ושלטון, מדוע רבקה מתאמצת כל כך למנוע מיצחק לברך את יעקב? איזו חשיבות גדולה יש בברכה הזו?
לרש"ר הירש יש תשובה גם לשאלה זו. הוא סבור, שאכן ברכת יצחק לא היתה חשובה לרבקה, אלא רק להראות ליצחק, שניתן להוליכו שולל, ובכך לגרום ליצחק לחשוב שוב על יחסו לשני בניו. מי הבן המועדף באמת, ומי רק מראה עצמו כמי שאינו.
אפשרות שניה (המופיעה במלבי"ם ובמפרשים נוספים) היא שהיה ברור לרבקה וליצחק, שהפן הרוחני ילך עם יעקב. השאלה היתה האם ניתן להפריד את הברכה הגשמית מהרוחנית. יצחק חשב שניתן להפריד, ולכן חשב לברך את עשו בברכה הגשמית בלבד, ואילו רבקה, שידעה בנבואה ש"לאום מלאום יאמץ" ידעה שאי אפשר להפריד בין שתי הברכות.
טבעה של הברכה
שתי ההצעות הפרשניות בשאלה מה חשב יצחק לברך את יעקב, משליכות על השאלה העקרונית של הבנת עניינן של ברכות.
המלבי"ם כותב:
ה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו… ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו.
וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה'.
המלבי"ם מסביר שבן אדם אינו יכול להעניק את ברכת אברהם. ברכה זו היא ברכה מאת הקב"ה, ואינה נתונה ביד אדם, שיחלקנה לטוב בעיניו.
עם זאת, למלבי"ם ברור שניתן לברך את עשו שיהיה עשיר וישלוט באחיו, ושלברכה זו יש משמעות. שהרי, אחרי שיעקב נתברך בברכה זו, הוא מבין שעשו כבר לא יכול להתברך בה – "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך".
כדי לחדד את האבחנה בין ברכת אברהם ובין הברכה שיצחק תכנן לברך את עשו נחזור ל'חקירה' של האברבנאל, האם הברכות הן נבואה או תפילה. האם כשיצחק רוצה לברך את יעקב, זו נבואה של יצחק, שיעקב הוא הבן הנבחר, וממילא אין מדובר בברכה של יצחק, אלא בברכה של הקב"ה, שיצחק רק מגלה אותה, או שמא מדובר במעין תפילה, שיצחק מתפלל שהקב"ה יתן ברכות ליעקב, אבל אין תוכן ממשי לברכות האלו מעבר לכך.
למעשה, מה שאומר המלבי"ם הוא שהקביעה המהותית, מי הוא הבן הממשיך של אברהם, צריכה להיות קביעה של הקב"ה. זו יכולה להיות נבואה של יצחק, שהקב"ה מתכוון לבחור ביעקב, אבל אם לא מדובר בנבואה, אין משמעות לברכה של יצחק. למעשה, לדעת המלבי"ם, כיוון שמדובר בנבואה, אין זו ברכה כלל, ופשוט שלא לכך התכוון יצחק.
ברכת יצחק שהיתה אמורה להינתן לעשו, שייכת יותר למרחב של תפילה, ואינה עניין של נבואה.
למעשה, נראה שאילו יצחק היה רוצה לברך את עשו גם אחרי שנתגלת התרמית, הוא היה יכול, לשיטתו של המלבי"ם. ברור שהברכה ליעקב היתה טעות. רק בגלל שיצחק מבין שזו התכנית הא-הית, וממילא הוא זה שטעה, הוא מתקן את עצמו, ואומר "גם ברוך יהיה", כלומר, מחליט בדעתו, שהברכה של השפע צריכה להינתן ליעקב ולא לעשו, ורק אז, אין לו יותר אפשרות לברך את עשו.
אולם לפי דרכם של הרמב"ן והרשב"ם, השאלה חוזרת במלא עוצמתה – האם היה אפשר שיקרה, שיצחק יברך בטעות את עשו, וכל מהלך ההיסטוריה היה משתנה?
פתרון אפשרי אחד הוא מה שכתב הרש"ר הירש, שאכן היה פשוט לרבקה, שאין משמעות לברכה של יצחק, כיוון שהיא תהיה ברכה בטעות.
פתרון שני, קשור לרעיון שמציע הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך (יב, ו), ולפיו יש חשיבות גם למעשיו של הנביא בהקשר הנבואי:
ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז – יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש הא-הים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם.
ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.
לפי הרעיון של הרמב"ן, כשם שאברהם היה צריך להחזיק בארץ, כדי שבניו ירשו אותה, כך גם יצחק היה צריך לברך את יעקב, כדי שהברכה תחול עליו.
פיתוח מסויים של הרעיון הזה, למדתי מאשתי. בכמה מקומות בספר בראשית, אנחנו מוצאים שהקב"ה מתגלה לאבות אחרי שהם מחליטים לעשות משהו, ומאשר אותו. למשל, בפרשתנו, כשיש רעב בארץ, יצחק אינו יורד למצרים כמו אביו, אלא הולך לגרר. וכך אומרת התורה:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
באופן מפליא, הקב"ה מתגלה ליצחק ואומר לו לעשות, את מה שהוא כבר עושה.
אם נרצה, כך גם ביחס להליכתו של אברהם לארץ כנען שקודמת לציווי של 'לך לך', ובדוגמאות נוספות. יש קשר מעניין, שלפעמים המהלך הא-הי יוצא לפועל, רק אחרי עשיה אנושית. לכן, הברכה נצרכת כדי שיעקב יירש את ברכת אברהם, אף שברור שהרצון הא-הי הוא שהיא תגיע אליו.
הצענו שתי הבנות ביחס לאופיין של ברכות בתנ"ך בכלל, והתייחסות ל'ברכת אברהם' באופן ספציפי.
לכאורה, יש שני צדדים ל'חקירה' על טבען של הברכות.
לעיתים, הברכה היא מושג נבואי – כשאדם מברך, זה בגלל שהוא יודע, בנבואה או ברוח הקודש, שהקב"ה הוא זה שמברך.
וישנה הבנה אחרת לברכה, שהיא מעין תפילה. מטבע הדברים, הקב"ה שומע לתפילת צדיקים יותר מאשר לתפילת אדם סתם, ולכן לברכתו של צדיק יש יותר משמעות מאשר לברכתו של הדיוט. ועדיין, היא פחות 'מחייבת' את הקב"ה מאשר ברכה במובן של נבואה.
בין שתי האפשרויות האלו, יש אפשרות בינים, מחודשת, שגם אם מדובר במהלך א-הי, שברור מראש מה הוא צריך להיות, עדיין צריך מעשה אנושי.
היה מן הראוי להמשיך ולפתח את הדיון, גם סביב 'אירועי ברכות' נוספים בתנ"ך, וגם תוך דיון בדברי חז"ל ומפרשים מאוחרים יותר בעניין, אבל מה שהלב חושק, הזמן עושק, ולא הספקתי בינתים.