את מה אנחנו חוגגים בחנוכה?
נדמה, שרבים מכירים את המאורעות שיצרו את חנוכה, רק דרך הסיפור המופיע בסוגיות חנוכה במסכת שבת (כא:):
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
הציטוט המפורסם הזה, שלקוח ממגילת תענית, מזכיר בקצרה את נצחונם של החשמונאים, ואת נס פך השמן המפורסם.
אבל אנחנו יודעים על ההיסטוריה של חנוכה גם ממקורות נוספים. ספר מקבים א ומקבים ב, מלחמות היהודים וגירסאות נוספות של מגילת תענית הנמצאות בידינו, ובמקורות אלו, נס פך השמן לא נזכר.
כך למשל נכתב במקבים א פרק ד:
אז אמרו יהודה ואחיו, הנה נגפו אויבינו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכו… והם טיהרו את המקדש, ויישאו את אבני השקץ אל מקום טמא… עשו כלי קודש חדשים, הביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל. הקטירו על המזבח, העלו את הנרות אשר על המנורה והם האירו בהיכל. שמו על השולחן לחם, פרשו את הפרוכת, ויכלו לעשות את כל מעשיהם. וביום חמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו… ביום ההוא נחנך בשירים… שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח והקריבו עולות בשמחה, זבחו זבח שלמים ותודה… יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו לחוג את ימי חנוכת המזבח במועדם בכל שנה ושנה שמונה ימים, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה ובששון.
אין כאן הסבר לשאלה למה החג נמשך שמונה ימים, אבל גם אין איזכור של נס פך השמן.
בספר מקבים ב (פרק י) יש תיאור נוסף:
והמקבי ואנשיו אשר הנהיגם ה' כבשו את המקדש ואת העיר. הרסו את המזבחות אשר בנו הנוכרים… טיהרו את המקדש, עשו מזבח אחר, הלהיבו את האבנים, הוציאו מהן אש, ואחרי שנתיים ימים הביאו קרבנות, ויעשו את הקטורת, את הנרות ואת לחם הפנים… חגגו בשמחה שמונה ימים כחג הסכות, בזכרם כי לפני זמן מה בילו את ימי חג הסכות בהרים ובמערות… וקבעו בפקודה ובגזרה על דעת כולם לכל עם היהודים, לחוג את הימים האלה בכל שנה.
כאן דווקא יש הסבר לכך שחג הסוכות נמשך שמונה ימים: בגלל חג הסוכות שלא היו יכולים לקיימו כראוי. ושוב, נס פך השמן אינו נזכר כלל.
אפילו בתוספת שבתפילה, 'על הניסים', אין איזכור לנס פך השמן:
וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים… וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
וְאַחַר כֵּן, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ.
וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאַה, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
כאמור, הברייתא במסכת שבת היא בעצם ציטוט ממגילת תענית. מגילת תענית כתובה בקצרה, בארמית, ונוסף לה "סכוליון" (= ביאור, ביוונית) המורכב מברייתות שונות, כעין התלמוד למשנה, שם פורט מידע והערכה לאותם ימים אשר הוזכרו.
בְּעֶשְרִין וְחַמִשָה בֵּיה יוֹם חַנוּכָּה תְּמַנְיָא יוֹמִין, דלָא לְמִסְפַד. כשנכנסו גוים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים.
ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים? והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים… וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשה אלא שבעת ימים… אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו שמונה ימים.
ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון שנכנסו בני חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם, וחיפום בַּעַץ (-בדיל) והדליקו בהם את הנרות.
ומה ראו לגמור בהם את ההלל? אלא שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה כענין שנאמר (עזרא ג, יא): "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב וגו'.
אף שהפיסקה הראשונה מזכירה את נס פך השמן, הרי ששאר הפיסקאות נותנות הסברים אחרים לשאלה למה חוגגים את חנוכה במשך שמונה ימים, ומתעלמות לחלוטין מהתשובה של נס פך השמן.
יתר על כן, גם הברייתא בגמרא במסכת שבת מסתיימת במילים: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ומתעלמת ממצוות הדלקת הנר בחנוכה.
המקורות האלו מובילים למסקנה, שיתכן שבשלב ראשון, חנוכה נחגג כימי הלל והודאה בלבד, על הנצחון במלחמה נגד היוונים, ורק בשלב מאוחר יותר, נכנסה ההודאה בהדלקת הנרות, וההתייחסות לנס פך השמן.
דיון נרחב במקורות ובשאלה ההיסטורית למחצה, מתי נתקנה חובת ההדלקה, ועל שום מה, מתקיים במאמרו של הרב נתנאל אריה "מתי נתקנה מצות הדלקת נר חנוכה?" (המעיין טבת תשע"ה, כאן) ובהשגות לו (המעיין ניסן תשע"ה, כאן). המסקנה החשובה לענייננו מהמאמרים האלו היא, שתקנת חנוכה המקורית לא היתה קשורה לנס פך השמן, ונס זה הפך להיות בעל ערך, יחד עם מצוות הדלקת הנרות, בשלב מאוחר יותר.
אנחנו נתמקד כאן בשתי נקודות שעולות מתוך המאמרים והתגובות האלו:
נס חנוכה לדורות
השאלה המרכזית שעולה, מדוע היה צורך להוסיף בחנוכה את ההתייחסות לנס פך השמן? מדוע נושא זה לא היה חלק מסיפור חנוכה המוקדם, ונוסף בשלב מאוחר יותר.
הרב נתנאל אריה (שם) מציע, שהניצחון במלחמה לא האריך ימים, ולכן לא זה מה שביקשו חז"ל לשמר לדורות:
מה חש אדם פשוט מישראל, עשרות שנים לאחר הניצחון הגדול על התרבות היוונית, כאשר הממלכה החשמונאית הולכת ומסגלת לעצמה הרבה מן התרבות בה נלחמו מקימיה? מהי תחושתו הפנימית של אדם האומר הלל על תקומת הממלכה החשמונאית, בעת שהאחים החשמונאים מתגוששים זה עם זה תוך שפך דם אחים נורא? מי יציל את ימי החנוכה מלהיסחף אל הזיכרון הלאומי כעוד ניצחון צבאי, ויעמיד אותם לדורות כסמל של מאבק תרבותי בלתי פוסק בין טהור לטמא? כיצד ניתן להנציח מורכבות של ניצחון לאומי וגבורה פיסית – בצד מאבק רוחני על קודשי האומה ותרבותה? מסקנת חכמי אותו דור הייתה ברורה: דווקא מסורת נס פך השמן, שלא תפסה מקום חשוב בתקופת הזוהר הסמוכה לניסי הניצחון העצום של החשמונאים על האימפריה היוונית, דווקא היא מקפלת בתוכה באופן מופלא את כל הערכים הגדולים שביקשו חז"ל לשמר בתודעת האומה – ניצחון האיכות על הכמות, ניצחון האור על החושך, התוכן על הכלי והרוח על המציאות הפיזית.
שמחת הניצחון יכולה להתמקד בכוחם של הלוחמים. בעוז רוחם, בתחבולותיהם. אבל היא לא מבטיחה ששם שמים ייזכר. נס פך השמן, שהוא בוודאי נס על טבעי, מכניס את הקב"ה לתודעה ומשאיר אותו שם, יותר מאשר הניצחון במלחמה.
ההסבר הזה מניח את נס פך השמן והניצחון במלחמה באותו מישור. שניהם מתייחסים לאותו נס עצמו, לכך שהקב"ה הצילנו מן הגויים, אלא שאיזכור נס פך השמן מדייק יותר את התודעה הנובעת מהנס, מאשר חגיגת הניצחון בלבד.
אפשרות אחרת היא, שהניצחון יכול להיתפס כניצחון לאומי. היה מאבק לאומי בין עם ישראל ובין אימפריית יוון, וניצחנו בו. זכינו לעצמאות. אבל נס פך השמן מדגיש את הניצחון בהקשר של המקדש, ולא את הניצחון הלאומי. את הקומה של "וְאַחַר כֵּן, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ"[1].
במובן מסויים, נס הנצחון לא האריך ימים. כפי שציטטנו לעיל מדבריו של הרב נתנאל אריה, עשרות שנים בודדות לאחר הניצחון הזה, הממלכ החשמונאית מתיוונת בעצמה. גם במובן של עצם קיומה של המלכות, לא נמשך עד עצם היום הזה, בסופו של דבר. אם כן, מה נשאר לנו, לדורות, מנס החנוכה?
בשיעור הבא, ננסה להציג כמה דרכים כאלו, של הבנת נס חנוכה, שלא דרך הניצחון על היוונים.
הדלקת נרות כהודאה – כלים חדשים לעקרון ישן
הגמרא בשבת (כג:) דנה בשאלה מה יעשה אדם עני – האם יעדיף לקנות יין לקידוש לשבת, או נר להדלקת נר חנוכה. ועונה:
בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.
הרי, שמצוות נר חנוכה נתפסת כאמצעי לפרסומי ניסא.
רמב"ם חנוכה (ד,יב)
מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו.
הרמב"ם מוסיף תוספת מסויימת על דברי הגמרא. לא זו בלבד שהדלקת נרות חנוכה מזכירה את הנס ומפרסמת אותו, היא מהווה גם ביטוי של הודאה על הנס.
למה הדלקת הנרות היא ביטוי של פרסום הנס? פשוט, שזה משום שהיא מזכירה את נס פך השמן. אבל מצד שני, הדלקת הנרות אינה דומה להדלקת הנרות שבמקדש, בכל מיני מובנים. למשל, לא מדליקים שבעה נרות, אלא מדליקים כנגד הימים הנכנסים וכנגד פרי החג. ההדלקה נעשית בפתח הבית, ולא בכותל הדרומי (כמו ההדלקה של בית הכנסת, שהקשר שלה למקדש גדול יותר).
זו נקודה מעניינת לציון, כיוון שהדלקת נרות אינה מעשה 'הלכתי', לולי שחז"ל יצרו אותו בהקשר של חנוכה. הלל הוא רעיון קדום יותר. הגמרא בפסחים (קיז.) אומרת:
והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
גם הוספה בתפילה היא בסך הכל המשך של מצוות תפילה הרגילה. אבל בחנוכה, חז"ל יצרו מעשה הלכתי חדש והציגו אותו בתור זכר לנס[2]. אפשר להוסיף לכך גם את חובת ההסיבה בליל הסדר, שגם שם, חז"ל לקחו מעשה שאין לו שום צד הלכתי, של הסיבה בזמן האכילה, והפכו אותו לדרך לפרסום הנס.
זה מעורר מחשבות, בהקשר של החגים המודרניים בעם ישראל – יום העצמאות, יום ירושלים, וימי הזכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל – האם האופן שבו אנו מבקשים לציין אותם צריך להיעשות רק באמצעות כלים הלכתיים קיימים, כמו הלל, או שגם מעשים שנראים 'חילוניים' כמו הנפת דגל, טקסים, אכילת מנגל ועוד, יכולים להפוך להיות דרכים הלכתיות ראויות להודאה וזכרון בימים אלו.
****************
[1] בשיעור קודם בסדרת שיעורים זו (כאן) עסקנו בשאלה, כיצד יכלו חכמים להוסיף חג בתורה. והראנו שלדעת הרמב"ן נס חנוכה דומה בעניינו לנס פורים, וליציאת מצרים – ניצלנו מעבדות לגאולה, וממוות לחיים. אבל בראשונים יש נימוק נוסף, שנס חנוכה רמוז בדרשות כתובים של התורה.
יתכן ששתי הגישות האלו קשורות גם לשאלה מה הוסיף נס פך השמן על נס הניצחון. לפי הסברו של הרמב"ן, הסובר שחנוכה הוא גאולה נוספת ממוות לחיים, סביר יותר להבין, שנס פך השמן אינו שונה מהותית מנס הניצחון. הם משקפים את אותו עניין של הצלחה. אבל לדרך השניה, שבה חנוכה רמוזה בתורה בפני עצמה, קל יותר להבין את הדעות, שנס פך השמן משקף פן נפרד של חנוכה, שאינו חלק מנס הניצחון.
[2] הדברים מחודשים עוד יותר, אם מתבוננים על דבריו של הרב יעקב אריאל (בהשגות על המאמר של הרב נתנאל אריה שהוזכרו לעיל):
לעניות דעת, הדלקת הנרות כמנהג משפחתי החלה להתפשט כבר בימי החשמונאים הראשונים, אך לא הפכה להלכה מחייבת אלא רק לקראת סוף הבית השני. חז"ל הפכו את המנהג להלכה פסוקה. בכך יש להבין את הפיסקה בתפילת על הניסים "והדליקו נרות בחצרות קודשך". לא מסתבר שהכוונה להדלקת המנורה במקדש – הרי את המנורה יש להדליק בתוך ההיכל פנימה, ולא בחצרות (ואולי זו גם הסיבה שנס פך השמן לא התפרסם תחילה כל כך בציבור, ולא הוזכר במקורות האחרים מאותה תקופה). אלא נראה שכתגובה ספונטנית לחידוש העבודה במקדש הדליקו בכל החצרות נרות.
לדבריו, הדלקת הנרות התחילה בתור מנהג, בלי שום הגדרה הלכתית, וחז"ל לקחו מנהג קיים, ופשוט אימצו אותו כמעשה הלכתי.