אילו היינו צריכים לתת כותרת לפרשת ויגש, הרי שמרבית הפרשה עוסקת בחיבור מחדש של משפחת יעקב. יוסף מתגלה לאחיו, מציג אותם בפני פרעה, מביא את אביו יעקב למצרים ולפגוש את פרעה, ומושיב את אחיו בארץ גושן.
ההמשך המתבקש היה יכול להיות פרשת ויחי, שעוסקת במיתתו של יעקב, ובהשלמה הסופית של יוסף עם אחיו, אחרי מיתת אביהם. אבל בסוף פרשתנו, נכנס עניין נוסף, שקוטע את הרצף הסיפורי העוסק במשפחת יעקב, והוא לכאורה מהווה רק השלמה של סיפור הרעב בארץ מצרים וההשלכות הכלכליות שלו.
בתמצית, יוסף, שהוא האחראי על כל התבואה במצרים, אינו נותן את התבואה למצרים בחינם, אלא קונה את כל אדמת מצרים בתמורה לתבואה, ואף מעביר את המצרים ממקום למקום. התפקיד של הסיפור הזה לא ברור, ובנוסף, יש לתהות על המהלך של יוסף. הוא קנה את התבואה מהמצרים כשהתבואה היתה בזול בשנות השבע, וכעת הוא מוכר להם את התבואה הזו בחזרה, במחיר שנראה גבוה. מדוע הוא עושה זאת? האם מוסרי לנהוג בדרך זו?
מסגרת הזמן של הסיפור
קניית כל אדמות מצרים התרחשה כתוצאה של הרעב. על פי הפסוקים בפרק מז, בשנה הראשונה המצרים הצליחו לקנות תבואה בכסף, ובמטלטלים שלהם – "בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים" (פס' יז).
בשנה הבאה, למצרים כבר לא נשאר כלום, ואז הם מציעים לקנות אוכל בתמורה לאדמות שלהם, ובתמורה לכך שיהפכו לעבדים[1].
ומה לאחר מכן? כיצד המשיכו המצרים עם שארית שנות הרעב?
רש"י (פס' יט) מביא מדברי חז"ל, שבשנה השניה בא יעקב למצרים, וביאת יעקב למצרים גרמה לכך שהרעב התסיים. ואם כן, בפועל אכן היו שתי שנות רעב בלבד.
לעומת זאת, הרמב"ן (פס' יח) אומר, שהשנה הראשונה בסיפור זה, היא השנה השישית. חמש שנים המצרים הסתדרו עם הרעב, ורק בשנה השישית נגמר הכסף, והיו צריכים לקנות את התבואה בתמורה לבהמות שלהם, ובשנה השביעית, הם נאלצו לקנות את התבואה בתמורה לאדמתם (וכך מפרשים גם הרד"ק ורבי אברהם בן הרמב"ם).
לפי דברי הרמב"ן יש מקום להניח שהתכנית של יוסף ביחס למצרים, קשורה באיזושהי צורה למערכת היחסים שלו עם אביו ואחיו. יעקב הגיע למצרים בשנת הרעב השניה, וקניית אדמת מצרים על ידי יוסף היתה רק בשנה השישית. אולם, לפי דברי רש"י, הדבר פחות ברור. שכן, העובדה שיוסף מכר את התבואה למצרים תמורת כל רכושם התרחשה עוד קודם להגעת יעקב למצרים.
עם זאת, גם לפי רש"י, השנה השניה מתרחשת לאחר הגעת יעקב למצרים. רש"י מסביר, שהסיבה שהמצרים ביקשו זרע בשנה השניה "קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם" (פס' יט) נובעת מכך שיעקב כבר הגיע למצרים, והיה ברור שבמצרים, לכל הפחות, הסתיים הרעב, ולכן ביקשו זרע לזרוע את האדמה, בניגוד לשנות הרעב שבהן "אין חריש וקציר".
לאור האמור, אפשר לנסות, לכל הפחות, להתייחס לשתי סוגיות שונות הקשורות בקניית אדמת מצרים: מכירת התבואה בשנה הראשונה (או בשנים הראשונות) בתמורה לכסף ומטלטלין לחוד, וקניית אדמת מצרים בשנה האחרונה, לחוד.
למה יוסף מוכר את התבואה
כשמתחיל הרעב בארץ כנען, ברור ליעקב שהוא לא יקבל תבואה במצרים בחינם. אחי יוסף יורדים למצרים כדי לקנות תבואה. אולם, האם כך היה המצב עבור המצרים עצמם?
כשיוסף פותר את החלום לפרעה, הוא מציע גם תכנית פעולה (מא, לד – לו):
יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.
כיוון שהתבואה מגיעה מהמצרים עצמם, היה אפשר להבין שיוסף אוסף מהם את התבואה בשנות השבע, על מנת לחלקה בשנות הרעב. התבואה בינתים תשמש רק כפקדון. המכירה היא רק לאנשי ארץ כנען, שלא היו שותפים בצבירת התבואה בשנות השבע. מי שלא טרח ערב שבת, יצטרך לקנות את האוכל, ולא לקבלו בחינם[2].
אבל כמדומה שהדעה העיקרית במפרשים אינה כך, אלא שכבר בתכנון המקורי, יוסף תכנן למכור את התבואה למצרים. הוא קנה אותה בשנות השבע בזול, ומכר אותה, יותר ביוקר, בשנות הרעב. לא בשביל להעשיר את קופת הממלכה בלבד, אלא משום שזמן משבר כזה, מחייב ניהול ביד רמה של המשאבים. אכסון נכון של התבואה למשך כ-7 שנים דורש משאבים, וניהול נכון של החלוקה שלה דורש משאבים, ובנוסף, אם התבואה היתה מחולקת בחינם, לא היתה הרגשה של מחסור, ולא היה צמצום בצריכה. רק כשהתבואה נמכרת, ואולי אפילו במחיר גבוה, אפשר לממן את מפעל שימור התבואה, ולדאוג שהעם לא יכלה את התבואה מהר מדי.
למה יוסף קונה את כל אדמת מצרים
אחרי שהסברנו את המתרחש במרבית השנים, עד השנה האחרונה של הרעב, צריך להסביר מדוע יוסף קונה את האדמות בשנה זו. ככל שמבינים יותר שהמכירה של התבואה בשנים הקודמות נעשתה כדי לנהל נכון את שנות הרעב, כך קניית האדמה נראית כצעד דרקוני ומיותר, ומעוררת תהיות: מדוע לעשות כן?
מלבד קניית האדמות, יוסף גם מעביר את העם ממקום למקום: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ". רש"י מסביר, שהעברת הקרקעות נועדה כדי שהעם לא ימשיכו להרגיש שהם בעלי הקרקעות. אם הם הופכים מבעלי קרקעות לאריסים של המלך, אי אפשר שהם ישארו באדמה שהיתה שלהם מדורי דורות. יש להעביר אותם ממקום למקום, כדי לנתק את הקשר בין אדם לאדמתו.
אפשרות נוספת, שאותה מעלה האבן עזרא היא, שמה שיוסף עשה היה להעביר את העם לערים. כלומר, במקום חקלאות של יחידים, העובדים כל אחד את חלקת אבותיו מימים ימימה, יוסף מעביר אותם לערים, לחקלאות ציבורית יותר, ויעילה יותר.
לפי דרכו של האבן עזרא, המהלך של יוסף ברור. הוא לא רצה לנשל את העם מנכסיו סתם כך, אלא שזמנים קשים מחייבים שינוי של צורת החיים. לא עוד חקלאות של יחידים, אלא חקלאות ציבורית.
אבל לדרכו של רש"י, יש צורך להבין את הצד המוסרי – מדוע יוסף עושה צעד דרקוני כל כך?
התשובה של רש"י היא, שיוסף רצה לדאוג לאחיו, שלא ירגישו גולים, או לכל הפחות, הם לא ירגישו גולים לבדם.
הרב פרופ' יוני גרוסמן (כאן) הולך, ככל הנראה עם ההצעה של רש"י. הוא מסביר, שמעשיו של יוסף נועדו להכין את בני ישראל לגלות במצרים, בצורה טובה ככל האפשר. בניגוד לעם המצרי, שגולה ממקומו, בני ישראל נאחזים בארץ גושן. אלא שבאופן קצת אירוני, דווקא ההכנות האלו הובילו להחמרת המצב של בני ישראל. בסופו של דבר, המצרים משעבדים את בני ישראל, ובמקום שהמצרים ישבו בערים, ועם ישראל חיים חיי חופש בארץ גושן, הרי שבני ישראל בונים את ערי המסכנות של המצרים.
לי קשה עם הסבר זה, שכן המשמעות שלו היא שהגלו את כל תושבי מצרים ממקומם, כדי ש-70 איש ירגישו יותר בנוח עם עצמם. וכך תהה על דברי רש"י גם הכלי יקר.
שני קווי מחשבה אחרים, מניחים שיוסף עשה את מה שעשה מתוך מחשבה על טובת ארץ מצרים.
הרב זאב גרינוולד (כאן) משווה את המיסים שנהגו בימי הבינים לאלו שהנהיג יוסף, ומוצא שהמס של יוסף, בגובה 20%, היה נמוך יותר מזה שהיה נהוג בימי הבינים. הוא מדגיש גם, כפי שעשו לפניו הרמב"ן ואחרים, שאף שהמצרים ביקשו מיוסף "קנה אותנו ואת אדמתנו", הרי שיוסף לא קונה את המצרים לעבדים, אלא רק קונה את אדמותיהם. הוא לא הופך אותם לצמיתים, כמו שהיה מקובל במשטרים פיאודליים של ימי הבינים.
מצד שני, הלל גרשוני (כאן) מדבר על כך שבמונחים של העולם העתיק, מס של 20% הוא מס גבוה מאוד. התכנית להצלת מצרים, שהיתה מבוססת על הלאמת הרכוש, הופכת לנטל מס גבוה על האזרחים, והופכת את המצרים לעבדים דה-פקטו, גם אם הם לא היו עבדים דה-יורה[3].
מבלי לדון בשאלה מה היו הנסיבות שהובילו את יוסף למהלך שלו, כמדומני שעל רקע המהלך הזה, ניתן לראות מאפיינים מסויימים של הכלכלה שהתורה מעצבת לאחר מכן.
בדומה ליוסף, שגובה מס של 20%, כך גם התורה מטילה על אדם מס בשיעור דומה. מעשר ראשון, יחד עם מעשר שני או עני, הם קרוב מאוד ל-20%. גם ההדרכה החז"לית, שלא להוציא יותר מחומש ממונו למצוות, מזכירה את המס הזה.
ומצד שני, בניגוד לכהני מצרים, שהיו בעלי קרקעות נטולי מס, הרי שהתורה הופכת את הכהנים להיות נטולי קרקעות. הם אינם יכולים להיות עסוקים בטיפוח נכסיהם, אלא נדרשים לשני תפקידיהם: לשרת במקדש, ולהסתובב בעם וללמד תורה.
*********************
[1] כך הבינו רבים מהמפרשים. ראו לדוגמא בחזקוני (פס' יח) שהבין אחרת:
בשנה השנית לפי הפשט לביאת יעקב והיא רביעית לרעב שהרי התבואה שנשארה מן השובע והכסף שבידם הספיק להם שלש שנים וברביעית נתנו מקניהם ובחמישית אדמתם ובששית גופם ובשביעית נתן להם זרע וזרעו ולקטו בשמינית תבואה מן השדה ופסק הרעב.
[2] כך משתמע קצת מפירוש הרמב"ן (מא, לג).
[3] וכפי שהמצרים אומרים בעצמם, אחרי שיוסף קונה את האדמות, ולא קונה אותם (פס' כה): "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ, נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".