השיעור הזה, על שני חלקיו, לא נועד לעסוק בשאלה, באילו תנאים מותר להפסיק בדיבור בחלקים השונים של התפילה, אלא לעמוד על השאלה הלמדנית: למה אסור לדבר במהלך חלקים שונים של התפילה (כשחז"ל מדברים על 'תפילה' כוונתם בדרך כלל, לתפילת עמידה בלבד. אבל בדיון שלנו, המילה 'תפילה' מתייחסת לכל תפילת שחרית, מפסוקי דזמרא ועד סיום התפילה).
האיסור להפסיק בדיבור בזמן קריאת שמע וברכותיה ובזמן תפילת עמידה
אף שהאיסור להפסיק בזמן תפילת עמידה חמור יותר מהאיסור להפסיק בדיבור בזמן קריאת שמע וברכותיה, יש יסוד מסויים של האיסור, שמשותף לשני תחומים אלו: כאשר אדם נמצא באמצע רצף של ברכות או מצוות אחרות שבדיבור, שהן חלק מדבר אחד, אסור לו להפסיק בדיבור באמצע. לכן, אסור להפסיק באמצע אמירת קריאת שמע בלי קשר לברכות שלה, והוא הדין שאסור להפסיק באמצע אמירת ההלל, או באמצע ברכות המזון[1]. יש הבדל ביניהם בשאלה האם מותר לדבר עם אדם חשוב – בין אם לפתוח עמו בשיחה ובין לענות לו, שבקריאת שמע לפעמים הדבר מותר, ואילו בתפילת עמידה, כיוון שנחשב שעומד לפני מלך, אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, וכמובן שלא כדי לדבר עם שום אדם.
האיסור להפסיק בדיבור במהלך פסוקי דזמרא
בניגוד לאיסור להפסיק בדיבור במהלך קריאת שמע, שנובע מעצם העובדה שהפרשיות השונות נחשבות, ברמה מסויימת לכל הפחות, חלק מדבר אחד, הרי שמצד עצם אמירת פסוקי דזמרא, אין איסור להפסיק בהם. אולי מהסיבה, שלפעמים אדם יוצא ידי חובת אמירת פסוקי דזמרא רק במזמור אחד (למשל, אם בא מאוחר לבית הכנסת), ולכן רצף המזמורים האלו אינו נחשב יחידה אחת.
אבל מצד אחר, יש איסור להפסיק בדיבור גם בפסוקי דזמרא. הרי"ף (ברכו כג. מדפי הרי"ף) מציין שהתקינו לומר לפני פסוקי דזמרא את ברכת ברוך שאמר, ולאחריהם את ברכת ישתבח, וכיוון ששתי ברכות אלו קשורות זו לזו, ממילא אסור להפסיק ביניהן בדיבור.
בתרומת הדשן (סימן ג) הבין, שההפסקה כאן שונה בטבעה מההפסקה בברכות קריאת שמע. הוא דן בשאלה אם אפשר להפסיק באמצע פסוקי דזמרא כדי לומר יחד עם הציבור את הפסוק הראשון של שמע. וכותב:
דמה שכתבו הגאונים: "דאסור לאישתעויי", הלשון משמע, דוקא דברי בטלים, או דבר צרכיו, אבל לא דבר של קדושה.
אם כן, אין לדעתו איסור להפסיק בדיבור באמצע משהו, אלא פשוט לא לשוח שיחת חולין.
אבל הבית יוסף כותב בשם הכלבו, שגם לדבר מצווה אין להפסיק, והביאו הרמ"א (או"ח נא, ד). ולדבריו הסיבה שמותר לענות אמן וכיו"ב בתוך פסוקי דזמרא היא, שגם עניית אמן ואמירת קדושה היא שבחו של מקום, והם מעניינם של פסוקי דזמרא.
בין ישתבח ליוצר
הראשונים כותבים בשם הירושלמי, שאסור לדבר בין ישתבח ליוצר, ומי שמדבר, עבירה היא בידו. הבית יוסף (סימן נד) מביא מהכלבו, שהסיבה היא:
לפי שברוך שאמר נתקן עם התפלה להסדיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל וכיון שכן הוא אינו דין לדבר בין סידור השבח והתפלה.
כלומר, מחד, ברור שאלו שני חלקים שונים של התפילה. כל המטרה של פסוקי דזמרא היא להיות הקדמה של שבח לתפילה, ולכן צריך שיהיה שבח לפני התפילה, בלי הפסק ביניהם. ולכן האיסור להפסיק חלש יותר, ולכל דבר מצווה, וגם לצרכי רבים, מותר להפסיק.
מסיבה זו אנו מפסיקים באמירת "שיר המעלות" בעשרת ימי תשובה, וזה גם המקור למנהג המתואר ברמ"א (נד, ג), שהיו עוצרים את התפילה כדי לחייב אדם להגיע לדין עם חברו, מה שנרא "לקבול בבית הכנסת שיעשה לו דין".
בין תפילת עמידה לנפילת אפים
הראשונים לומדים, שיש איסור להפסיק בין נפילת אפים לבין תפילת עמידה. טבע האיסור תלוי במחלוקת ראשונים בהבנת עניינה של נפילת אפים.
הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ה) כותב:
הלכה א: שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה…
הלכה י: כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו…
הלכה יג: השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.
מבואר מדבריו, שנפילת אפים, היא ה'השתחוויה', והיא פשוט חלק מחלקי תפילת עמידה.
לעומת זאת, הריב"ש (סימן תיב) כותב:
דבר זה, של נפילת אפים, אינו חובת התפלה, אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל… ולהיות זה רשות, ומנהג בעלמא, לזה יש ימים, שנוהגין בהם בקצת מקומות: בנפילת אפים. ומקצת מקומות, שלא נהגו כן. כגון: בחנוכה ובפורים…
לדעת הרמב"ם, החיבור בין התפילה לנפילת אפים חזק יותר מאשר אצל הריב"ש. אבל גם לפי דרכו של הריב"ש, מסתבר שבסופו של דבר, נפילת אפים היא המשך של התפילה, ולכן אין להפסיק ביניהם[2].
עם זאת, ההפסקה האסורה כאן אינה סתם הפסק בדיבור. כך כותב המגן אברהם (סק"א): "דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברים אחרים אסור, אבל שיחה בעלמא לית לן בה", ובעקבותיו גם המשנ"ב (סק"א). יתר על כן, מדברי המשנ"ב (שם) עולה, שההפסקה אינה איסור, אלא שאם מפסיק, אין תחינתו בנפילת אפים מתקבלת (וכן מבואר להדיא בערוה"ש אות ג).
ככל הנראה, הסיבה היא, שהחיוב לומר נפילת אפים בסוף התפילה, לדעת הריב"ש, וכך כנראה עיקר הדין, הוא רק מנהג, וקל יותר מפסוקי דזמרא. הראיה, שאין אף יום שלא מתחילים את התפילה בפסוקי דזמרא, ואילו נפילת אפים, יש ימים שאין אומרים. לכן, החיבור בין נפילת אפים לתפילה חלש יותר. אין איסור לדבר, אבל אין לפנות לעניינים אחרים לגמרי.
אם נסכם את מה שאמרנו עד כה, הרי שמתחילת פסוקי דזמרא, ועד סוף תפילת עמידה, האיסור לדבר במהלך התפילה הוא משום שהדיבור הוא הפסק. לתפילה יש סדר, ואסור לקטוע את הסדר הזה בדיבור. מסיבה זו ניתן לדון בשאלה, אם מי שהפסיק בדיבור, צריך לחזור לתחילת החלק של התפילה שבו הוא נמצא, למשל.
אחרי תפילת עמידה, אין כבר יותר איסור משום הפסק, וכל מה שנשאר הוא להיות עדיין מרוכז בהמשך התפילה, ולכן אין לעשות הפסקה גדולה מדי, בין תפילת עמידה ובין נפילת אפים.
בשיעור ההמשך נעסוק בשאלה, למה אסור לדבר במהלך קריאת התורה וחזרת הש"ץ.
*********************
[1] אמנם, יש הבדל בין קריאת שמע וברכותיה לבין ברכת המזון ותפילה. לגבי קריאת שמע, פשוט שאפשר לקרוא את הברכות והפרשיות בזמנים שונים, ואפילו שלא כסדר, ויוצאים ידי חובה. לעומת זאת, לגבי תפילה מחד, ולגבי ברכת המזון, יש אפשרות שמדובר שכל הברכות נחשבות חלק מדבר אחד. ונפקא מינה, שאם דיבר באמצע התפילה, יש יותר סברא שיחזור לתחילת תפילת עמידה, לעומת מי שדיבר באמצע ברכה או פרשיה בקריאת שמע. לא נכנסו לדיון זה, שאינו חשוב במיוחד לעניננו. לרוצים לעיין, ראו בביאור הלכה סה, א ד"ה בין בדיבור, ובמקורות שאליהם הוא מפנה).
[2] אולי בדומה לאיסור ההפסק בין ישתבח ליוצר.
לגבי טעם האיסור, הבית יוסף (סימן קלא) כותב:
כתב בארחות חיים בשם הגאונים שאין לדבר בין תפילה לתחינה דכולה כעין תפילה אריכתא היא. וכן כתוב בספר אהל מועד.
ובטור (שם) כתב:
ואומר שליח ציבור: ואנחנו לא נדע וגו'. והטעם, לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע.
כלומר התחינה ונפילת האפים היא עוד דרך תפילה, שחותמת את דרכי התפילה הידועות לנו.