בחלק הראשון של השיעור עסקנו בשאלה למה אסור לדבר במהלך התפילה, מפסוקי דזמרא ועד סוף תפילת עמידה. המאפיין של השלבים האלו של התפילה הוא, שמדובר בחלקי תפילה שכל אדם אומר בתפילה. הם חובת היחיד, וכפי שהסברנו בשיעור הקודם, הדיבור במהלכם הוא הפסק באמצע מעשה מצווה.
אולם, כשאנו מדברים על קריאת התורה וחזרת הש"ץ, המצב שונה. בחלקים אלו, התפקיד של המתפלל הממוצע משתנה. הוא אינו פעיל, אלא סביל. הוא לא מתפלל, אלא שומע את תפילת שליח הציבור או קריאת התורה. את הדיון בחלק הזה נקדיש לשאלה למה אסור לדבר במהלך קריאת התורה וחזרת הש"ץ.
הפסקה בזמן קריאת התורה
הראשונים והפוסקים דנים בשאלה אם קריאת התורה היא חובת היחיד או חובת הציבור. אחד מצירי הדיון קשור לשאלה שהראשונים דנים בה. מחד, הגמרא בסוטה (לט.) אומרת:
אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה – אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה.
ומאידך, בגמרא בברכות (ח.) מסופר:
רב ששת מהדר אפיה וגריס (ופיר רש"י: משנתו, כשקורין בספר התורה), אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו.
בראשונים נאמרו כמה יישובים שונים ביישוב סתירה זו (ראו כאן דיון בשאלה זו). התוספות, בתירוץ אחד, כתבו, שאם מדבר, זה מפריע לאחרים להקשיב.
אבל רוב מוחלט של הראשונים נקטו בדרכי תירוץ אחרות. הרי"ף והרמב"ם כתבו, שמי שתורתו אומנותו, אינו בכלל החיוב בקריאת התורה, ולכן מותר לו ללמוד בזמן קריאת התורה. ויש שכתבו שאם התחיל ללמוד תורה לפני שהתחילה קריאת התורה, הרי הוא בגדר העוסק במצווה שפטור מן המצווה, ומסיבה זו אינו חייב במצוות קריאת התורה הציבורית.
לפי דרכם של התוספות, ככל הנראה אדם אינו חייב במצוות קריאת התורה הציבורית. ובכל זאת, אסרו עליו לדבר, וגם לא ללמוד בקול, כיוון שזה מפריע לאחרים.
אבל לדעת רוב הראשונים, יסוד האיסור מהותי יותר. קריאת התורה אינה אירוע ציבורי בלבד, שאדם פרטי יכול להתעלם ממנו. ליחיד יש תפקיד במהלך קריאת התורה – להיות שותף על ידי הקשבה. כשאדם מדבר במהלך קריאת התורה, בין אם הוא מדבר עם חברו, ובין אם הוא מדבר בלימוד, הוא פשוט מועל בשותפות שלו. אדם אינו יכול להיפטר סתם כך ממצוות הקריאה בתורה, ולכן אסור לו להפסיק – לא בדיבור ולא בלימוד – כיוון שהוא צריך להיות חלק מקריאת התורה.
הפסקה בדיבור בחזרת הש"ץ
כעת נדון בשאלת ההפסקה בדיבור בחזרת הש"ץ.
כמדומה, שסימן השאלה הגדול המרחף מעל האיסור הזה נובע מכך, שעבור מי שבקי, שזה פחות או יותר כל אדם דתי היום , חזרת הש"ץ נראית על גבול המיותר. היא לא נתקנה עבור מי שהוא בקי, ולכן זו מעין הפסקה בתפילה, בדומה ליציאה החוצה בזמן ה'יזכור' אצל רבים מהאשכנזים. ואולי מסיבה זו, חזרת הש"ץ היא החלק הכי מועד לדיבורים בתפילה.
עם זאת, הפוסקים, במשך מאות שנים יצאו למלחמת חורמה בדיבורים בזמן חזרת הש"ץ.
ראשית, יש לציין, שבניגוד להבנה ה'בעלבתית' שהצגנו הרגע, הרי שפשטות הדברים בראשונים היא, שיש חובה ליחידים להיות שותפים פעילים בחזרת הש"ץ (ראו דיון נרחב בנושא במה שכתבנו כאן). זה נכון שמטרת תקנת חזרת הש"ץ היא להוציא את מי שאינו בקי, אבל אחרי שתיקנו את חזרת הש"ץ, צריך שיהיה ציבור ששותף בתפילה זו.
מסיבה זו גם הרמב"ם (תפילה ח, ט) וגם הרא"ש (בתשובה כלל ד סימן יט) וגם השו"ע (קכד, ד) כותבים שיש חובה להקשיב לברכות ולענות אמן.
במובן הזה, אין הבדל גדול בין מי שמרחף לבין מי שלומד תורה או מדבר, מלבד העובדה שלרחף בזמן חזרת הש"ץ, זה שוגג או אונס, ואילו לבחור ללמוד תורה ולדבר – מזיד.
השאלה היא, אם כשיש כבר תשעה שעונים אמן כך שתקנת חזרת הש"ץ מתקיימת בהם, אי אפשר להיות 'מהדר אפיה וגריס' כמו בקריאת התורה. במובן הזה, בניגוד לקריאה בתורה, שיש בה אלמנט של חובת היחיד, כך שבהחלט אפשר להבין שמי שאין תורתו אומנותו אסור לו להימנע מקריאת התורה, הרי שבחזרת הש"ץ, יש הרבה יותר מקום לומר, שמי שבקי אינו צריך להיות חלק מחזרת הש"ץ, מלבד לדאוג שיהיה מנין כדי שתוכל להתקיים חזרת הש"ץ.
ולמרות זאת, הפוסקים התנגדו גם לכך, בפרט בהקשר של דיבורים, מכמה נימוקים.
ראשית, בדומה למה שכתבו התוספות לעיל לגבי קריאת התורה, פשוט שדיבור בזמן התפילה מפריע לסובבים להקשיב.
שנית, יש תשובה של הרדב"ז (ד, צד) שמביא דברים של הרמב"ם. גם אצלו בקהילה כנראה דיברו יותר מדי בחזרת הש"ץ, והוא התנגד לכך. הנימוק הראשון שלו:
לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן בלי ספק ויחשוב שזה שאומר שליח צבור אין לסמוך עליו ואם כן, יצא מבית הכנסת כל מי שאינו בקי והוא לא יצא ידי חובתו ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה שהוא להוציא את שאינו יודע.
כלומר, אם הבקיאים מדברים בתפילה, גם מי שאינו בקי מדבר בחזרת הש"ץ, ולא יקשיב לחזרת הש"ץ. בהכללה של הרעיון הזה אפשר לומר, שאם אצל היותר רציניים חזרת הש"ץ נתפסת כמו ההפסקה של היזכור, אין סיבה שמישהו יקשיב לחזרת הש"ץ[1].
נימוק נוסף, מעניין, שכותב הרמב"ם (באותה תשובה שם) הוא:
ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו.
אני חושב, שהיום הנימוק הזה רלוונטי פחות. לכל הפחות, כשאנו חיים כאן בארץ. אבל אינני בטוח בכך.
טעם נוסף שכותב הרמב"ם שם הוא:
יש בזה מכשול עון גדול לפי שסיפור העם בעוד ששליח צבור מתפלל ואינם מקשיבים ביראה ומוסר יש בו זלזול כבוד שמים והוא דבר נראה לחוש.
כיוצא בכך כותב גם שו"ע הרב:
לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפלה ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא אפילו יש ט' זולתו שכל המשיח בבית הכנסת בשעה שהצבור עסוקין בשבחו של מקום מראה בעצמו שאין לו חלק בא-הי ישראל ואפילו העוסק בתורה שאינו חוטא כל כך לא יפה הוא עושה כמו שנתבאר.
אמנם, הטיעון הזה דורש בירור. בהלכות קריאת שמע (סימן סה) כתב השולחן ערוך:
סעיף ב: קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו… סעיף ג: קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שקורין קריאת שמע, טוב שיקרא עמהם כל קריאת שמע ויקבל שכר כקורא בתורה. הגה: אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר.
הרי שמי ששומע את הציבור אומר קריאת שמע, אינו חייב לומר את כל קריאת שמע עמהם, אלא רק את הפסוק הראשון. והשאר, טוב שיאמר, אבל אינו חובה.
ואמנם, המשנ"ב (סק"ט) כותב שהוא הדין לשאר דברים שהציבור אומרים, כגון עלינו לשבח או תהילה לדוד (-אשרי) שיש לומר עם הציבור, אבל לכאורה, כוונתו שגם בדברים אלו טוב שיקרא עם הציבור, ולא שיש חובה לכך. ולכן מסתבר יותר, שדברי הרמב"ם והשו"ע הרב הם יותר עניין של 'טוב שישתוק ויקשיב לשליח הציבור', מאשר בתורת חיוב גמור.
*********************
[1] וזו היא כוונת הפוסקים (למשל, שו"ע הרב קכד, ו) שכתבו: "שאם הלומדים יפנו ללימודים עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין להש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה נמצאו מחטיאים את הרבים".