בהרבה מצבים, אדם יוצא ידי חובת מצווה שבדיבור, מדין שומע כעונה. בדרך כלל, אנחנו משתמשים ב'שומע כעונה' כדי לצאת ידי חובה בברכות קצרות, שלא דורשות הקשבה לאורך זמן. אבל המקום שבו נדרשת הקשבה לאורך הזמן הארוך ביותר, עבור היהודי הממוצע, זו קריאת המגילה. גם ללא הפרעות של 'המן', אורך קריאת המגילה הוא כחצי שעה, וזה זמן ארוך להקשבה.
בשיעור זה נדון בשאלה, מה הדין במי שאיבד את הריכוז לאורך הקריאה, ולא הקשיב לגמרי למספר מילים.
פשוט, שאם יש לפניו חומש, הוא יכול לקרוא את המילים גם משם ולהשלים את המילים שהפסיד, אבל אנו נדון בשיעור זה בשאלה העקרונית – מה מידת ההקשבה הנדרשת מדין 'שומע כעונה' בכלל, ובקריאת המגילה בפרט.
הכוונה הנדרשת לקיום מצוות באופן כללי
כידוע, בגמרא נחלקו תנאים אם מצוות צריכות כוונה או לא (ראו סוגיית הגמרא ראש השנה כח: – כט.). אין הכוונה שצריך להתכוון לתוכן ספציפי של המצווה, אלא שאדם שעושה מצווה, צריך, למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, לעשות את המצווה מתוך כוונה שהוא עושה מצווה, ולא כמתעסק.
גם הראשונים נחלקו בכך, והשולחן ערוך (או"ח ס, ד) מביא את שתי הדעות, ומכריע שהלכה שמצוות צריכות כוונה[1].
המשנ"ב (שם סק"י) כותב בשם החיי אדם:
ודע עוד, דכתב החיי אדם בכלל סח, דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה. כגון בתקיעה שהיתה להתלמד, או בקריאת שמע שהיתה דרך לימודו וכדומה. אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין בסדר תפילה, וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב, אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל. ורוצה לומר, היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא.
כלומר, אדם שעושה מעשה מצווה כחלק מסדר התפילה או מסדר עשיית מצוות, אף שלא התרכז במיוחד בעשיית המצווה לשם מצווה, ה'סתמא' של מעשהו נחשב שעושה לשם מצווה, והרי זו כוונה מספיקה.
לאור זאת, אולי גם ביחס לדין שומע כעונה, נאמר את אותו הדבר. שמי שבסך הכל מקשיב לאדם אחר שאומר ברכה, יוצא ידי חובה גם אם אינו מתכוון לתוכן מסויים, אלא הכוונה שלו יותר 'סתמאית'?
שומע כעונה בברכות
בגמרא במסכת ברכות (מה:) מובאת ברייתא:
שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק; במה דברים אמורים – כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך, ובור יוצא.
התוספות (ד"ה שאני) מציינים שיש המביאים ראיה מברייתא זו, שגם אם אדם אינו מבין כלל את מה שהוא אומר, הוא יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, שהרי הוא 'בור'. אבל התוספות דוחים זאת, ואומרים שהבור המוזכר בברייתא אינו יודע את נוסח הברכה בעל פה, אבל הוא כן מבין את המילים של הברכה.
הרא"ש (סימן ו) מביא את השיטה הראשונה בשם רש"י, וגם הוא חולק עליה, כדעת התוספות.
השולחן ערוך (או"ח קצג, א) פוסק שאכן יוצאים ידי חובה בברכת המזון, רק אם מבין את המילים ששומע. אבל הרמ"א (או"ח קצט, ז) כותב, שנשים יוצאות ידי חובת זימון וברכת המזון, אף שאינן מבינות את המילים, ובדרכי משה (או"ח קצג אות א) ציין שכך המנהג הברור.
האם המסקנה מכך היא שגם אין צורך לשמוע את המילים ממש, לשיטת רש"י וההולכים בעקבותיו?
מדברי המשנ"ב נראה שלא כך. כך כותב המשנ"ב (קצג, סק"ה) על דברי המחבר שאין יוצאים ידי חובה אם אין מבינים את המילים:
(ה) … ויש פוסקים שסוברין שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אף על פי שאינו מבין הלשון (מה שאין כן בשאר לשונות דלכולי עלמא אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות ידי חובה בשמיעה מהמברך אף על פי שאינן מבינות כלל…
ומכל מקום, יותר טוב שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים. ובלאו הכי נכון לעשות כן לכולי עלמא דאי אפשר לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג ס"ז.
המשנ"ב כותב, שגם לשיטת רש"י, טוב שהנשים יברכו בעצמן. אחת הסיבות שהוא מונה היא דברי השולחן ערוך (או"ח קפג, ז) שמביא משו"ת הרא"ש (כלל ד סעיף יט) שעדיף שכל אחד יברך בעצמו, כי אם מסיחים את הדעת מדברי המברך, אין יוצאים ידי חובה.
בפשטות, היה אפשר לומר שהרא"ש לשיטתו, שמי שאינו מבין את המילים, לא יוצא ידי חובה. אבל מדברי המשנ"ב עולה, שגם לשיטת רש"י, יש הבדל בין אדם שרק אינו מבין את המילים, ובין אדם שכלל אינו מקשיב.
כעין זה כותב גם הגרש"ז (מנחת שלמה חלק א סימן א) כשהוא דן בשאלה אם מי שמרחף תוך כדי התפילה יוצא ידי חובה. שהרי הוא אינו מתכוון כלל למילים שאומר. הגרש"ז מראה מקום לכך שעדיין יוצא ידי חובה, שהרי הגמרא והשו"ע דנים במי שאינו יודע אם נמצא באמצע פרשה ראשונה או שניה של שמע, וברור שהוא ריחף ולא התכוון למילים שאמר, ובכל זאת, אם יתברר באיזו פרשה נמצא, יצא ידי חובה. ועל כך כותב הגרש"ז:
ומכל מקום נראה, דכל זה דוקא למי שעושה מעשה ומדבר בפיו דשפיר אמרינן דכמו דמהני לענין כוונה מהני נמי להחלק שמדבר ואינו יודע כלל שמדבר, אבל מי ששומע מאחרים ונתכוין לצאת אם באמצע לא שמע חלק מהדברים שמעכבים גם בדיעבד, וכל שכן בסוף הברכה. דבכי האי גוונא, אפילו אם שמע את קול המדבר אך לא נתן כלל אל לבו לשמוע את התיבות מסתבר דאף להסוברים דיצא אף על פי שאינו מבין מכל מקום, בכגון דא לא יצא.
כלומר, מי שמדבר והתכוון בתחילת העניין, יוצא ידי חובה אף שאינו מתכוון לתוכן המילים שאומר בהמשך. אבל מי שמקשיב, צריך להקשיב באופן פעיל, לכל אורך הברכה, אפילו אם אינו מבין את המילים.
שומע כעונה בקריאת המגילה
המקור לדבריו של רש"י הוא משנה במסכת מגילה (יז.):
והלועז ששמע אשורית יצא.
ונפסק דין זה בשו"ע (או"ח תרצ, ח).
הרי מבואר, שאדם יכול לצאת ידי חובה בקריאת המגילה, אף שאינו מבין את השפה שבה נקראת המגילה.
אלא שהתוספות והראשונים האחרים החולקים על רש"י דוחים את דבריו מכח מה שאומרת הגמרא על המשנה (יח.):
והא לא ידע מאי קאמרי, מידי דהוה אנשים ועמי הארץ?
מתקיף לה רבינא: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים, מי ידעינן? אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא – הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא.
כלומר, בקריאת מגילה, יש דין מיוחד שניתן לצאת ידי חובה בלי להבין, כי גם מי שמבין את הלשון היטב, לא מבין כל מילה, ובקריאת מגילה יש רק מצוות קריאה ופרסומי ניסא, ולא מצוות הבנה.
אמנם, גם דין זה מתייחס רק לחובת ההבנה, ולא לעצם השמיעה, שהרי מבואר בשו"ע (שם, יב) שאם שמע את המגילה כשהוא מתנמנם, לא יצא ידי חובה, משום שבוודאי הפסיד שמיעת כמה מילים מן המגילה.
ביטוי אפשרי לאבחנה של בין החובה לשמוע ובין היעדר החובה להבין, עולה מדברי שו"ת ארץ צבי (פרומר, א, מה):
נראה לעניות דעתי, עוד דהמביט במגלה בשעה שקורין המגלה, או בשמונה עשרה בתוך הסידור בשעה שהשליח ציבור מתפלל, ובכל עת שנזכר הוא מוציא את עצמו שמסתכל במקום קריאת הש"ץ, אפילו שט במחשבתו בענינים אחרים, כל שמביט כסדר מלה במלה בהדברים שהש"ץ אומר חשיב שומע. דאם לא כן, איך אפשר במקרה שהוא מביט באותו מקום ובאותו מלה שהש"ץ קורא עתה? ועל כרחך, דחוש הראיה שלו נגרר אחר חוש השמע, ואם כן, בהכרח צריך לומר שהוא שומע, וזה ברור מסברא. וז"ב בסברא.
וסמך לזה מרשב"א (סימן תס"ז) הובא במג"א (תרצ, סקט"ו) דחכם אחד היה תופס בידו מגלה בשעת קריאה כדי שלא יחסר משמוע תיבה אחת, משמע דהא אם מסתכל במגלה אין חשש.
כלומר, מי שעוקב אחרי הקריאה, ויודע לומר איפה הקורא נמצא בכל רגע ורגע, אף שאינו מתעניין בתוכן הדברים, זה נחשב שהוא מקשיב, ויוצא ידי חובה.
********************
[1] אמנם, יש שהבינו שבמצוות דרבנן אין צורך בכוונה (ראו משנ"ב שם סק"י בשם הרדב"ז).