את השיעור הזה[1] נקדיש לשאלת מעמדה הייחודי של ירושלים. בפשטות, כשאנו קוראים בתורה על "המקום אשר יבחר ה' ", התורה עוסקת במקומו של בית המקדש. והייחודיות של ירושלים בתנ"ך היא לכאורה היותה מקום מושבו של המלך, דהיינו עיר הבירה של עם ישראל. האם יש משמעות רוחנית לירושלים מעבר למשמעות הזו?
התורה שבעל פה, אכן נותנת משמעות ייחודית לירושלים. ואנחנו נשתדל לעמוד על כמה היבטים של המשמעויות ההלכתיות והרוחניות של ירושלים.
מחנה ישראל
המשניות במסכת כלים (פרק א משנה ו ואילך) מונות רשימה של 'עשר קדושות' שונות בתוך ארץ ישראל, זו חמורה מזו:
משנה ו: עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות.
משנה ז: עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים…
משנה ח: לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם…
הדין של שילוח מצורעים נלמד מהאמור בפרשת נשא (במדבר ה, ב -ג):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
רש"י במקום מביא את דברי חז"ל:
וישלחו מן המחנה – שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן: (א) תוך הקלעים היא מחנה שכינה (ב) חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה (ג) ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה.
אם נתאים בין המשנה לדברי רש"י, נמצא שכל עיר מוקפת חומה היא "מחנה ישראל" לעניין שילוח מצורעים.
אמנם, ברמב"ם נראה שאין הדבר כך בדיוק. זו לשון הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק ג):
הלכה א: מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש…
הלכה ב: זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים, שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים. מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. הלכה ג: ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב…
משום מה, הרמב"ם לא מזכיר את חובת שילוח המצורע גם משאר ערים מוקפות חומה, בשל היותן "מחנה ישראל".
המשך חכמה (ויקרא י, יד) מתייחס לעניין, אגב הציווי לאהרון ובניו לאחר מיתת נדב ואביהו לאכול את הקרבנות "במקום טהור":
במקום טהור. (אמר ר' נחמיה, וכי הראשונים[2] אינם במקום טהור?!), אלא זו טהרה שאינה ממין טומאה לטהר מטומאת מצורע, לומר שיהיו נאכלים בירושלים.
פירוש, אף על גב דכל עיירות המוקפות חומה מצורע משתלח מהם, זה דוקא מ"עשה" ד"בדד ישב", שלא ישבו שאר טמאים עמו, אבל אין זה מפני הטומאה. אמנם בירושלים אם נכנס שם מצורע לוקה משום "לא יטמאו את מחניהם" מפני טומאתו.
כלומר רק ירושלים היא באמת "מחנה ישראל". משאר ערים מוקפות חומה המצורע משולח משום שהוא צריך לשבת בדד. וזה לא יכול להיות בתוך חומת העיר. וממילא, רק בירושלים יש גם לאו, ובשאר ערים מוקפות חומה – רק איסור עשה[3].
מקום אכילת קדשים קלים
אבחנה נוספת, אולי מפורסמת יותר, היא השאלה היכן ניתן לאכול קדשים קלים.
המשנה בזבחים (פרק יד) עוסקת בשאלת המקום שבו היה מותר לאכול קרבנות שונים בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל:
משנה א: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות… משהוקם המשכן נאסרו הבמות… קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל מחנה ישראל.
משנה ה: באו לגלגל והותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל מקום.
משנה ו: באו לשילה נאסרו הבמות… קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה.
משנה ז: באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל..
משנה ח: באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר… קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.
בזמן היתר במות, בעצם מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום[4]. וקדשי קדשים נאכלים רק בתוך חצר המשכן – לפנים מן הקלעים[5].
אבל ביחס לזמן שבו אין היתר במות, אנו מוצאים הבדל בין המצב בשילה ובין המצב בירושלים. בשילה, היה מותר לאכול "בכל הרואה", ואילו בירושלים, רק לפנים מחומת ירושלים.
ההבדל הזה מפורש גם במשנה במסכת מגילה (פרק א משנה יא):
אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה.
המלבי"ם מוצא לאבחנה זו מקור כבר בלשון הפסוקים. בפרשת ראה (דברים יב, יז – יח) אומרת התורה:
לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-הֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-הֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…
ופירש שם המלבי"ם:
מה שכתב "במקום" מציין ירושלים, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה. ומה שכתב " לפני ה' ", כולל גם שילה ששם קדשים קלים נאכלים בכל הרואה ואין להם מקום מיוחד רק בכל הרואה נקרא לפני ה'.
כלומר, בשילה אוכלים קדשים קלים בכל הרואה, משום שכל מקום שרואה את מקום המשכן נקרא 'לפני ה'. אבל בירושלים למקומה של העיר עצמה יש משמעות, והיא "המקום אשר יבחר ה' "[6], והיתר אכילת קדשים קלים בה, אינו רק מפני שהיא "לפני ה' " , אלא מעצם היותה מקום שנבחר.
הרב עזרא ביק (עלון שבות 104, ניתן לקריאה כאן) נותן להסבר זה משמעות רחבה מעט יותר, הקושרת בין אופי הבחירה בשילה, שהיה זמני, לעומת אופי הבחירה במקדש בירושלים, שהוא נצחי, לבין ההבדל בין אכילה לפנים מן החומה לעומת אכילה בכל הרואה:
נראה להציע ששני הדינים שבהם חלוקים שילה וירושלים הא בהא תליא. ובזה יבואר החילוק שיש בין בחירת שילה לזמן לבין הבחירה הנצחית של ירושלים.
ירושלים עצמה נבחרה כמקום השכינה, וכתוצאה מן הבחירה הזאת נבנה בתוכה בית עולמים. אבל שילה העיר לא נבחרה כלל כמו שכתוב: "ובשבט אפרים לא בחר", ו"מקום אשר יבחר" היינו רק המשכן עצמו, כלומר לא המיקום הגאוגרפי אלא המקום הפונקציונלי. דין שילה עצמה כמקום בא בעקבות המשכן שבתוכה היינו האהל עצמו ולא מקום האהל. לכן החורבן המשכן בטלה לגמרי כל קדושת המקום. מה שאין כן בירושלים שנבחרה לעצמה ולכן גם בחורבנה ובחורבן המקדש לא בטלה בחירת המקום.
זהו גם ההבדל בין אהל לבית. אבל הוא צורת דירה שקובעים במקום שמצד עצמו איננו מקום התישבות כמו מדבר, וכמו שבמדבר סיני שורה השכינה על אהל מועד כך גם בארץ ישראל צורת המשכן ממשיכה להיות אהל כדי לבטא שאין המקומות ההם נבחרים מצד עצמם להתיישבות של מחנה קדוש. אך בירושלים נולדה ההתעוררות לבניית בית לשם ה' היות ובית הוא צורת דירה בתוך ישוב הקבע.
אם כן, ההצעה הראשונה למעמדה המיוחד של ירושלים, הוא הכרה שמחנה ישראל אינו כל ארץ ישראל, אלא רק עיר ספציפית, עיר שנבחרה לכך מראש. למעשה, מקום המקדש נבחר בהיותו בתוך ירושלים, ולא ירושלים נבחרה, בהיותה סמוכה למקדש.
ניתן אולי לבאר מעט את הרעיון הזה על פי דברים שכותב ספר החינוך לגבי מצוות מעשר בהמה (מצווה שס):
משרשי המצוה, שה-ל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר… על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם.
ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות.
כלומר, ירושלים היא מקום שמוקדש יותר לעבודת ה'. היא עיקר מחנה ישראל, בכך שהיא מקום שבו עוסקים יותר בעבודת ה' באופן ישיר. עם ישראל עובד את הקב"ה כמובן בכל מקום, ובכל מצב. ובכל זאת, צריך שיהיה מקום שמוקדש לעבודת ה' המופנית בצורה ישירה יותר אל הקב"ה, בלימוד תורה, בתפילה וכמובן, בהקרבת קרבנות. ומקום זה הוא ירושלים, משכנם של הסנהדרין ובית המקדש.
ירושלים לא נתחלקה לשבטים
פן נוסף שברצוני לעסוק בו, הוא הייחודיות של ירושלים, כעיר שלא נתחלקה לשבטים. בגמרא ביומא נחלקו תנאים אם ירושלים התחלקה בין שבטים שונים, בין יהודה לבנימין, או שמא לא היתה שייכת במיוחד לשבט מסויים.
בהקשר זה, מפורסמים דבריו של הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מה) שהסביר שהעובדה שירושלים אינה שייכת לשבט מסויים, היא עקרון בעצם הבחירה בה, במובן מסויים:
ואין ספק אצלי גם כן, שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה…
ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות:
האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה.
והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם.
והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת…
החלוקה לשבטים היא רעיון שהתורה עצמה יוצרת אותו, והוא משקף ערך חשוב, של התייחסות לצרכים השונים של חלקים שונים באומה הישראלית[7]. אבל מהצד השני, עם ישראל צריך גם מרכז משותף, שבו כל השבטים מקבלים מקום שווה. והמקום הזה, הוא ירושלים.
כך מתנבא הנביא יחזקאל, על החשיבות של הפיכת ירושלים למקום הפתוח לכל השבטים (יחזקאל מח פס' לא – לה):
וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד. וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד. וּפְאַת נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד. פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד:
וכפי שכותב גם דוד המלך (תהילים קכב)
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'. כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
**********************************
[1] חלקים מהשיעור הזה מבוססים על גם דברים של הרב שמואל אריאל.
[2] הקרבנות הראשונים הנזכרים באותם פסוקים, דהיינו "המנחה הנותרת מאישי ה' ".
[3] אמנם, יש לציין שיש ראשונים שחלקו על כך. למשל, הר"ש משנץ, בפירושו למשנה בכלים שם אומר שכל הערים המוקפות חומה התקדשו על ידי יהושע בקדושת מחנה ישראל.
[4] את האבחנה בין היתר הבמות בזמן הגלגל, שהיה מותר לאכול "בכל מקום" כלשון משנה ה, ואילו בזמן נוב וגבעון היה מותר לאכול "בערי ישראל", כלשון משנה ז, מסביר הרמב"ם בפירוש המשנה "ולא אמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל, לפי שלא היו אז לישראל ערים מוכנות, אלא היו עוסקים בכבושם". ובפשטות, הכוונה היא שבכל מקום שהיתה בו במה קטנה, גם אם לא היה 'עיר ישראל' מותר לאכול קדשים קלים.
[5] שכן אין קדשי קדשים שנאכלים שמותרים בהקרבה בבמה קטנה, אלא רק בבמה גדולה (בבמה קטנה ניתן להקריב עולות, אבל הן אינן נאכלות).
[6] מקור אבחנה זו בלשון הספרי שם: " כי אם לפני ה' א-היך תאכלנו, זו שילה. במקום אשר יבחר ה' א-היך בו, זו ירושלם.