לאשתי יש עצה טובה: אם רוצים לא להשמין כשמוזמנים לאירוע עם אוכל חלבי, לאכול לפני האירוע נקניקיה. אם לא נהיה בשריים, בטח נאכל משהו באירוע. אבל אם בשריים, אז מה אפשר לעשות…
לכאורה, העצה הזו מוזרה מאוד: למה העובדה שמישהו במקרה בשרי, עושה את כח הרצון חזק יותר מאשר אם הוא סתם לא רוצה לאכול? הרי אותו כח רצון שנדרש כדי לא לאכול חלבי, כי אנחנו בשריים, הוא כח הרצון שנדרש כדי לא לאכול, סתם כי אנחנו רוצים לרזות?
מצינו, שלפעמים אנשים מחמירים באיסורים מסויימים, במקום באיסורים אחרים, בלי קשר לחומרתם ההלכתית. כך למשל מספרת הגמרא ביומא (כג.):
תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו…
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
ואולי בדומה לכך, איסור קל מחמת מנהג, שלא לאכול חלב מיד אחרי בשר, נראה לנו חשוב יותר מאשר הרצון שלנו לרזות[1].
אבל אולי זה ממקום אחר. אולי זה, כי האיסור של אכילת חלב כשאדם בשרי, הוא איסור 'חתוך'. אין קונצים, אין לקחת רק ביס. אסור זה אסור. לעומת זאת, הרצון שלא לאכול כדי לרזות, הרבה פחות חתוך. 'זה רק עכשיו', 'רק חתיכה קטנה' וכן הלאה.
באופן הזה, אני מבין את הרעיון של נדרי איסור שמופיע בפרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). חלק מהנושא של נדרי איסור, קשורים לכך שאדם אוסר דברים שלו על אחרים. אבל חלק אחר הוא שאדם אוסר על עצמו דברים בנדר: "יאסר דבר זה עלי בנדר". מה מרוויח אדם מכך שהוא אוסר על עצמו את הדבר בנדר? שאין עם זה משחקים. זה כמו להיות בשרי. אסור, זה אסור. אין עיגולי פינות.
הלכות נדרים הן דוגמא למצב שבו אדם מחיל על חפץ של היתר, איסורים, בדומה לשאר האיסורים שבהלכה. כך שהמאפיין של איסורי נדרים, שהם לא גמישים ולא נתונים לעיגולי פינות, אינו ייחודי להלכות נדרים בפרט, אלא לכל ההלכה.
זו שאלה מעניינת, למה ההלכה היא כזו, נוקשה יותר מאשר סתם החלטה אנושית. האם מצבי החיים לא דורשים מורכבות? האם ראייה "שחור לבן" או שמא נאמר "מותר אסור" היא לא חדה מדי בשביל לנהל את החיים שלנו?
נדמה לי, שחלק משמעותי מהתשובה הוא, שאם היה בה יותר גמישות, היא היתה נעלמת. כמו שההחלטה שלא לאכול מזון משמין נעלמת מול פיתויים, כך גם הלכה גמישה מדי, נעלמת. מה שמחזיק את שמירת ההלכה, ובפרט מה שמחזיק אותה כבר אלפי שנים, גם כשעם ישראל נמצא בגלות, בצרות ובקשיים, זו הנוקשות שלה. העובדה שהכללים חתוכים, שאין כל כך משחק ועיגולי פינות. שיש דרישות ברורות ומוגדרות.
יש היום נטיה להחיל על כל מערכות החיים שלנו סטנדרטים עגולים וגמישים יותר. כמורה בבית הספר, אני יודע כמה קשה להחליט על כללים שאמורים להיאכף על כל התלמידים, למרות שכל תלמיד זוקק יחס שונה. גם על חוקי המדינה קשה לנו לפעמים להסתכל באופן שווה עבור כל אחד, למרות שכל אחד שונה, וכל סיטואציה קצת שונה. לפעמים, ההסתכלות שלנו על החוקים שהם לא ממש חוקים, אלא יותר קווים מנחים.
וגם בעולמה של ההלכה, בפרט עם קיבוץ הגלויות, וכשיש הרבה רבנים באותו מקום, נדמה שההלכה גמישה יותר. שתמיד אפשר לחפש בגוגל את הפוסק המיקל, ותמיד אפשר לעשות חילוקים שבמקרה הזה צריך להתגמש ולהשתמש ב'שעת הדחק'.
אבל צריך לזכור, שמה שמחזיק את ההלכה זה לא הגמישות שלה, אלא הכפיפות שלנו. המאמץ להתיישר עם דרישות ההלכה, מסירות הנפש הדרושה לשם כך, והעמדה הנפשית הרוצה להשתפר ולהתקדם כדי להתאים לדרישות ההלכה, הם אלו שמחזיקים את ההלכה, ואת התורה כפי שהם כבר אלפי שנים.
*******************
[1] נדמה לי, שיש רעיון דומה בהקשר של הימנעות מסכנה. הרמב"ם (הלכות רוצח יא, ה) כותב:
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.
בהמשך הדברים, הרמב"ם מונה כמה דוגמאות לדברים שאסרו אותם חכמים:
ואלו הן: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות…
באופן מעניין למדי, אני חושב שאצל מרבית האנשים, החשש מפני 'דברים שאסרו אותם משום הסכנה' אף על פי שאנו לא יודעים היום שום סכנה בהם, חמור יותר מאשר החשש מפני סכנות אמיתיות, כמו לשחק עם הפלאפון בזמן הנהיגה, או לעשן. אנשים מחמירים בספק אכילת דגים אחרי גבינה משום ש"חמירא סכנתא מאיסורא" ובאותה נשימה, מרכיבים את הילד שלהם על הברכים כשהם נוסעים איתו בכסא הנהג ברכב.
כי הסכנות שמופיעות אצל חז"ל הן 'חתוכות', ואילו הסכנות הקיימות בעולם סתם כך, הן פחות חתוכות ומוגדרות.