בחלק הקודם הסברנו, כיצד נוצרת 'הלכה'. הסברנו, שלתלמוד יש מעמד מיוחד, משום שזו הסכמת כל עם ישראל, והסכמת כל חכמי ישראל. אם מדברים על הסכמת כל עם ישראל, אפשר אולי לחשוב על צמתים נוספים בהיסטוריה של עם ישראל, שבהם היתה הכרעה מסויימת.
במאמר הנוכחי, נסקור עוד דרכים שדרכן נוצרת הלכה, גם כשאין הכרעה גמורה, כמו זו של התלמוד.
סוגיין דעלמא וסוגיין דשמעתא
כשהזכרנו בשיעור הקודם את הדיון לגבי דיין שטעה, הזכרנו שהגמרא מבדילה בין שני סוגים של טעויות. טעות אחת היא 'טעות בדבר משנה', כאשר הדיין פוסק נגד ההלכה המקובלת, וטעות שניה היא, כשהדיין פוסק במקום שבו אין הכרעה הלכתית ברורה. וזו לשון הגמרא (סנהדרין לג.):
היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ואיקרי ועבד כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך היינו שיקול הדעת.
לפי גירסת הגמרא כמו שהיא מופיעה כאן, מדובר ב'סוגיא דשמעתא'. אולם גרסה אחרת, שמופיעה אצלינו בגמרא במקום אחר (סנהדרין ו.) לא מדובר על סוגיין דשמעתא, אלא על סוגיין דעלמא.
מהי סוגיין דעלמא או דשמעתא?
רש"י (דף לג.) גרס "סוגיין דעלמא" ופירש:
סוגיין דעלמא כאידך – רוב הדיינין נראין להם דברי השני.
כלומר, כיוון שיש מחלוקת בין הפוסקים ואין הכרעה, אם הדיין טעה והכריע כדעת המיעוט במקום כדעת הרוב, זו טעות בשיקול הדעת (הוא טעה במשקל הדעות). וכן כותב הראב"ן "והיינו שיקול ששוקל דעתו כנגד רבים".
ובדומה לכך מפרש גם הרא"ש (בסוגיית דיין שטעה, סנהדרין ד סימן ו):
והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אבל אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה, כל שכן אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין.
ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק… ואם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים ואחר כך נודע לו והוא לאו בר הכי הוא שיוכל להכריע או שאין יודע להכריע, אם נראין דברי האחד לרוב החכמים ואיהו עבד כאידך היינו טעה בשקול הדעת. ואם אי אפשר לעמוד על הדבר אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק.
הרא"ש מזכיר, שכיוון שמדובר במחלוקת הפוסקים והדין אינו מוכרע מהתלמוד, ברור שהדיין יכול לפסוק כפי שנראה לו. הדיון לגבי טעות בשיקול הדעת נובע מכך שהדיין מסכים שהוא טעה במה שפסק כדעת המיעוט, שהרי הרוב הולך נגד דעה זו.
מדברי הרא"ש מתברר, שכאשר אדם בא לפסוק הלכה, אם הוא יכול להכריע במחלוקת הפוסקים, הוא רשאי לעשות זאת. וכאשר הוא אינו יכול להכריע, עליו ללכת בעקבות רוב הדעות, שזו ה'סוגיין דעלמא', בדומה לשיטת רש"י.
שיטה דומה נמצאת גם ברמב"ם (סנהדרין ו הלכה ב):
טעה בשקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר…
גם הרמב"ם מדבר על כך שההכרעה נעשית לפי רוב הדעות, אלא שמדבריו נראה שלא מספיק שיהיה רוב חלקי, אלא צריך שהרוב יהיה משמעותי יותר – 'שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר'.
גישה שניה היא פירושו של הטור (חושן משפט כה):
דיין שדן דין וטעה אם הטעות בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסק כאחד מהם והוא פסק כאחד מהם וסוגיא דעלמא אזלא כאידך כגון שסתמא דתלמודא פריך ממילתיה וכיוצא בזה.
כלומר, כאשר ניתן להוכיח מהתלמוד במקום אחר שהלכה כדעה מסויימת, זו 'סוגיין דשמעתא'. וכן כותבים עוד ראשונים בכמה מקומות[1].
גישת הטור פחות רלוונטת לדיון בשאלה של אופן פסיקת הלכה במחלוקות שאחרי התלמוד, אבל שיטת רש"י וההולכים בדרכו דווקא משמעותית מאוד. כפי שלמדנו מדברי הרא"ש, כאשר הרב עומד בפני מחלוקת הלכתית שהוא אינו יכול להכריע בה, הרי שניתן לסמוך על 'סוגיין דעלמא' – כשיש רוב ברור בין הפוסקים לדעה מסויימת, או לכל הפחות כש'פשט המנהג' כאחת הדעות. גם אם לשולחן ערוך או לספרים מפורסמים אחרים אין מעמד של פסיקת הלכה מוחלטת, כזו שהפכה את הדעות האחרות ל'טעות בדבר משנה', הרי שבוודאי שיש לשולחן ערוך ודומיו מעמד משמעותי ביצירת 'סוגיין דעלמא' כדעה מסויימת.
עם זאת, יש לחזור ולהזכיר, שכל האמור הוא כשהרב אינו יכול להכריע בין הדעות – כי הוא לא מצליח לגבש עמדה, או כי הוא מרגיש שאינו ראוי מספיק להכריע בין הרבנים החולקים. אבל אם הרב יכול להכריע, בוודאי שהוא רשאי לעשות זאת.
עשה לך רב והסתלק מן הספק
הרמב"ן (חולין מג:) דן בסתירה בין שתי ברייתות. מחד, הגמרא בחולין שם אומרת:
לעולם הלכתא כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה, מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר: הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן, אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.
כלומר, אדם יכול לבחור אם לעשות כבית שמאי בכל דבריו, או כבית הלל בכל דבריו. ואילו במסכת עבודה זרה (ז.) אומרת הברייתא:
תנו רבנן: הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר. היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין, הלך אחריו, ואם לאו, הלך אחר המחמיר; ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל.
ובגמרא שם נאמר שהלכה כרבי יהושע בן קרחה. נמצא, שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל, לפי הברייתא במסכת עבודה זרה, אם מדובר באיסור תורה יש להחמיר, ואם מדובר באיסור דרבנן, יש להקל. ולא לבחור שיטה וללכת אחריה.
הרמב"ן מתרץ:
ויש לי לומר, מתוך שמחלוקתן של תלמידי בית שמאי ובית הלל גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה ונעשית להם תורה כשתי תורות הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות, וכיון שכן זה הרוצה להיות מכת בית שמאי ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הוא.
ואכן, מצינו כמה פוסקים שמציינים שאדם יכול לבחור לו רב, וללכת אחריו בפסקיו. נביא לדוגמא את דבריו של הרב קוק (באר אליהו כח, יג)[2]:
ונראה שלברור אחד מהגדולים או אחד מהמחברים שלבו נוטה אליהם לפסוק תמיד כדעתו זה מותר, כמו שמותר לברור האדם לעשות כדברי בית שמאי או כדברי בית הלל תמיד. והכי נמי מותר לאדם לברור לו איזה פוסק ומחבר לעשות כמותו תמיד, כשהוא מן הגדולים המפורסמים שראוי לסמוך עליהם, כל זמן שלא פסקה סוגיא דעלמא דלא כוותיה.
גם זו דרך שדרכה ההלכה יכולה להיווצר. לא הלכה במובן הכללי, לכל עם ישראל, אבל הלכה עבור אדם או קהל שקיבלו עליהם מישהו כרבם.
אם נסכם, הרי שהאופן שבו נוצרת ההלכה מורכב משני רבדים:
ברובד הראשון, הדעה הרווח אצל מרבית הפוסקים מדורי דורות היא, שאין לחלוק על התלמוד. במאמר הקודם עסקנו בשאלה מדוע הפסיקה של התלמוד מחייבת את כל עם ישראל. כך שהתלמוד הפך להיות הבסיס לדיון, במשא ומתן ההלכתי.
ברובד השני, לאחר התלמוד ישנן בעצם שלוש דרכי פסיקת הלכה: (1) כשהפוסק לומד את הסוגיות ומכריע, שיש לפסוק הלכה באופן מסויים (2) כשיש רוב בין הפוסקים ונוצר מנהג פסיקה, הוא מחייב את מי שלא הכריע בין הסוגיות (3) אפשר שרב, אדם או ציבור יקבלו עליהם את שיטתו של פלוני בתור רבם, ופסיקותיו יחייבו אותם, למרות שיש החולקים עליו.
**********************************
[1] כמובא בש"ך חו"מ כה, סק"ט.
[2] וכיוצא בדברים אלו גם אצל החזון אי"ש (שביעית כג, א). ולמעשה, הדברים קדומים יותר, וכך כותב הרשב"א (שו"ת חלק א סימן רנג):
כיצד שורת הדין? אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם. בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר. וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד) ומקלו יגיד לו כמו שאמר .
אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו… והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם…ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם.