אחד הביטויים של קיבוץ הגלויות של עם ישראל בדורות האחרונים, הוא התרחבות ההיכרות עם נוסחי תפילה של עדות אחרות. אדם יכול להתפלל שחרית בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, שבו הנוסח הוא כנוסח אבותיו, מנחה הוא יתפלל בקרבת מקום העבודה, בנוסח אחר, ובשבת הוא יתפלל כשהוא מתארח ביישוב אחר, בנוסח שלישי. בבית הספר מתפללים תלמידים מעדות שונות ונוסחים שונים, ובית ספר משתדל להכיל את כולם ולתת לכולם מקום.
ההיכרות הזו פותחת, נרצה או לא, את השאלה: למה להתפלל דווקא בנוסח של אבותי. לעיתים, זה בגלל שהתפילה בבית כנסת שבו מתפללים בנוסח אחר נוחה יותר משיקולי זמן וכדומה, ולעיתים, כי התפילה שם נוגעת יותר בלבו של המתפלל.
חשיבות הכוונה בתפילה
יסוד פשוט וידוע הוא, שהתפילה היא ביסודה "עבודה שבלב", ועל כן, הכוונה בתפילה היא עיקר גדול וחשוב, וממילא שיקול איכות הכוונה בתפילה משפיע גם בהקשרים הלכתיים שונים[1]. בהקשר זה נביא למשל את דבריו של הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה תפילה א, ב):
וכיון שהתפילה היא עבודה שבלב, צריך כל אדם לקבוע מקום תפילתו בבית הכנסת כזה שיוכל לכוין בו יותר בתפלתו, וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. ולפיכך, אם יש בידו להתפלל בבית הכנסת שמתפללים בו במרוצה, או בבית הכנסת אחר, שמתפללים בו בנחת ובמתינות, יקבע תפלתו עם המתפללים בנחת, אף אם יצטרך משום כך, בלית ברירה, לצאת טרם סיום התפילה מפני ממהר להגיע למקום לימודו או עבודתו.
ואפילו אם יצטר לדלג בפסוקי דזמרא, או יפסיד בקביעות קדיש בתרא או שמיעת קריאת התורה שני וחמישי, אף על פי כן יקבע תפלו עמהם, כדי שלא יתבטל מתפילה בכוונה.
ובהקשר של נוסח התפילה, כתב המהר"ם שיק (שו"ת חושן משפט כג) לגבי מחלוקת קהילתית, שגרמה למקצת הקהילה להיפרד ולפתוח מנין אחר:
ואף על גב שכתב המגן אברהם הנ"ל (-תחילת סימן סח) דלכל מנהג יש שער למעלה ואין לשנות. מכל מקום, נראה לי מי שנפשו חשקה למנהג האחר, על זה לא אמר המגן אברהם דמצינו בגמרא וכן הוא בחובת הלבבות שלמצוה או מעשה שהאדם מוצא בנפשו חשק בוודאי יש לזאת המצוה והמעשה שייכות לנשמתו טפי. ואני מפרש בזה כוונת הכתוב "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", דהיינו ששם השי"ת בנפשו החפץ לאותו דבר כו'. וכבר נתפשט הדבר בהרבה קהילות כי האנשים שרוצין להתפלל נוסח ספרד עושין להם מנין בפני עצמם.
על כן, היסוד של חשיבות הכוונה בתפילה דוחף אותנו לאפשר לכל אדם להתפלל בנוסח שבו הוא חפץ.
שינוי מנהג אבות בהקשר של נוסח תפילה
סוגיית שמירת מנהגי עדות רחבה יותר מאשר ההקשר המסויים של שמירת נוסח התפילה, וכאן נדון רק בזווית הייחודית של שמירת נוסח התפילה.
משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות
כלל נקוט בידינו ש"כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו" (ברכות מ:). וכך הם דברי הרמב"ם (הלכות ברכות א, ה):
ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה.
אולם, אין משמעות דברי הרמב"ם שיש נוסח מדוייק לחלוטין, אי אפשר לחרוג ממנו בנוסח הברכה. למשל, גם מי שאמר נוסח ברכה בארמית, יצא ידי חובה, אם הזכיר את העניינים שהתקינו חכמים בברכה זו (שו"ע או"ח קסז, י; ריט, ד).
ואכן, הפוסקים מסכימים, שמי שהתפלל בנוסח שאינו נוסח אבותיו, יצא ידי חובת תפילה, ולא אומרים שהוא משנה מנוסח שטבעו חכמים בברכות. כלומר, הנוסחים השונים, אף שיש בהם הבדלים קלים במילים, אינם בכלל שינוי מטבע.
קל וחומר, שכשמדברים על משהו שאינו תקנת חכמים, אלא פיוטים, אין לכך שום קשר לרעיון של 'משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות'.
נבסס מעט את הדברים. הטור בהלכות חנוכה (או"ח תרע) מתייחס למנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שנרות חנוכה דולקים:
נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן.
וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם.
וכתב שם הבית יוסף:
הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' ברייתא היא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא.). וסובר רבינו (-הטור), שאף בדבר שאין בענינו שום צד איסור לומר דגזרו הא אטו הא, מיתניא. ומפני כך כתב דבחנוכה אף על פי שאין שום זמן ממנה אסור בעשיית מלאכה, לא ביום ולא בלילה, אם היו נוהגים איסור בכל היום אין להקל עליהם.
ואינו מוכרח דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה.
מדברי הבית יוסף נראה, שמנהגים שאינם באים כגזירה לאיסור אחר, אין להם תורת מנהג. הב"ח (על אתר) מקשה עליו ממה שכתבו הפוסקים על המנהג שלא לאכול בשר בכל שלושת השבועות, וכן המנהג להתענות בערב ראש השנה[2], אף שברור שאין במנהגים האלו הרחבה של איסור אחר, וכתב:
והיינו טעמא דכיון דקיבל עליו תעניות אלו לשם תשובה ושוייה עילויה חתיכה דאיסורא אסור להקל בהו והכי נמי גבי חנוכה כיון שנעשה הנס על ידי אשה וקיבלו עליהן איסור מלאכה כדין יום טוב שויוה עלייהו חתיכה דאיסורא ואין להקל להן.
ואם כן, לדבריו גם בדבר שאין בו 'סרך איסור' שייך המושג של מנהג.
הרב אשר וייס (שיעור לפרשת בלק תשפב, כאן) דן בדוגמאות שונות של מנהגים, ומסיק:
מדברי כולם למדנו, דמנהג שאין בו חיזוק לתורה וליראת שמים אין בו דין מנהג כלל ואינו מחייב. אלא שנחלקו במהותו של מנהג זה שלא לעשות מלאכה בחנוכה, דלדעת הבית יוסף, כיון שאין בו סרך איסור ואין בו להרחיק את האדם מן העבירה אין מנהג זה מחייב. והב"ח נקט, דגם מנהג שאין בו סרך איסור, אם יש בו סרך מצוה יש בו תורת מנהג, והוא הדין במה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בחנוכה, אך לא ביאר מה מצוה יש בהימנעות ממלאכה בחנוכה.
בהמשך דבריו הרב וייס מצביע על נוסחי התפילות כדבר שאין בו "חיזוק תורה ויראת שמים", וממילא אין בזה דין מנהג המחייב מצד 'אל תיטוש תורת אמך'. אמנם, יש סיבה אחרת להתפלל דווקא בנוסח אבותיו – מחמת דברי האר"י בשער הכוונות.
דברי האר"י בשער הכוונות
כך כותב ר' חיים ויטאל (שער הכוונות דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה, א, כאן):
ועתה אכתוב נוסח התפלה שקבלתי ממורי ז"ל.
ובראשונה אכתוב ענין אחד שאמר לי מורי ז"ל בענין הפזמונים והפיוטים שתקנו האחרונים.
דע לך כי מורי ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר' שלמה בן גבירל וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים…
אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתקנו הראשונים כמו תפלת רבי עקיבא עליו השלום, ותפלת ר' אלעזר בן ערך ותפלת רבי נחוניא בן הקנה עליהם השלום. וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר' אליעזר הקליר, הלא המה במחזור האשכנזים — לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם עפ"י חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו. ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים, וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת.
ושמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסדר קרוב"ץ במחזור האשכנזים הוא רבי אלעזר בר' שמעון כנזכר במדרש (שיר השירים רבה ג, ו) על הפסוק "מכל אבקת רוכל זה ר' אלעזר בר"ש דהוה קראי ותנאי ופייטן וקרוב"ץ". אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל.ואמנם בעיקרי המנהגים שיש הפרשים רבים ושינויים בנוסח הברכות והתפילות עצמם בין מנהג ספרד ובין מנהג אשכנז ובין מנהג קאטליניה וכיוצא בכך, אמר לי מורי (-האר"י ז"ל) שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים וכל שבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו והוא סוד יב השערים הנזכרים בסוף יחזקאל.
והנה אין ספק כי אילו היו תפילות כל השבטים שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים, וכל שער יש לו דרך בפני עצמו. אלא ודאי מוכרח הוא שמכיון שתפילותיהם משונות, לכן צריך שער מיוחד לכל שבט ושבט, שכפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, צריך להיות סדר תפילתו.
ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק במנהג סדר תפילתו, כמנהג אבותיו, לפי שאין יודע מי הוא משבט זה או אחר, וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא, אם יבוא עתה לבטלו, אין תפילתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא.
וכל זה בעניין שינוי התיבות בתפילות וכיוצא בזה, כגון אם להקדים "הודו" ל"ברוך שאמר" או להפך. אבל מה שמפורש בתלמוד – זה דבר השוה לכל נפש ואין חילוק בזה כלל לכל השבטים".
כלומר, האר"י היה אומר רק מה שחז"ל תקנו, או פיוטים שנתחברו על דרך הקבלה. פיוטים אחרים, לא היה אומר כלל. גם בחלק שהיה אומר, נראה שמה שהוא חלק מנוסח התפילה – נוסח הברכות וכדומה, נראה מדבריו, שכל אדם צריך ללכת בזה בנוסח שקיבלת מאבותיו, ואילו לגבי פיוטים, אפילו קדומים, נראה שאין הדבר תלוי אצלו במנהגי אבות.
דברי האר"י הובאו גם במגן אברהם (בהקדמה לסימן סח), ונתקבלו בסך הכל בקרב הפוסקים. ומעתה, יש מקום לדון לגבי מי שחושב שאם יעבור לנוסח אחר זה יועיל לכוונתו, מה להעדיף: את שמירת מנהג אבות, או את שיפור נוסח התפילה.
בנושא זה דנו פוסקים רבים, ולא ניכנס אליה במסגרת הדיון הזה.
אמנם, כאמור לעיל, כל דברי האר"י אמור בעיקרי נוסחי התפילות אבל פשוט שלא ברוב ככל הסליחות, הקינות וכיוצא בכך.
בדומה לכך כותב הרב יעקב אריאל בכמה מקומות שאין שום מעמד הלכתי של שינוי ממנהג האבות ביחס לסליחות. כך למשל במאמר בתחומין (לאחדותה של הקהילה בנוסח התפילה, כרך ט, עמ' 196 ואילך. הציטוט שלפנינו מאות ה' במאמר שם):
מן הראוי להעיר כאן, שלא כל מה שהעולם סבור שאין לשנותו הוא אכן כך. כגון: סליחות, פיוטים (ובפרט קדושות – שלכולי עלמא אין בהן הפסק), תוספות של פרקי תהלים, מנגינות וכדו', אין בהם איסור שינוי מנהג, ומותר לבן עדה אחת להוסיף תוספות משל בן עדה אחרת. ידיעת דבר זה יש בה כדי למנוע הרבה מחלוקות מיותרות, וגדול השלום.
במאמר אחר שלו (קאנוניזציה של הקינות, צהר ט, עמ' 155 ואילך) נראה מדבריו, שכיוון שלא נוצר מנהג נרחב של 'נוסח הסליחות' אין בכך דין מנהג, ואין בעיה לשנות ולהוסיף.
דעת המהרי"ל על שינוי מנהג
היבט נוסף של חשיבות שמירת המנהגים מופיע במהרי"ל (הלכות יום הכיפורים אות יא):
אמר מהר"י סג"ל אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם.
וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס. ואמר שבאותו פעם היה הוא אומר סליחה אני אני המדבר אשר יסד רבינו אפרים לומר לתפלת מוסף, וסבר שמצוה לומר שם לכבוד רבינו אפרים המחבר אשר מנוחת כבודו שם. ואמרו המנהיגים אליו שאין מנהגם לומר אותה הסליחה ולא שמע אליהם מסברתו דלעיל.
לימים מתה בת הרב ביום כפור והצדיק הרב הנזכר עליו הדין שלקתה בתו על מה ששינה מנהג המקום.
דברי המהרי"ל הובאו ברמ"א בהלכות יום הכיפורים (תריט, א)
אל ישנה אדם ממנהג העיר, אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל).
לכאורה, דברי המהרי"ל עוסקים בחשיבות שמירת המנהג, אפילו בדברים כמו המנגינות, שבוודאי אין להן שום קשר לתקנות חכמים, וקל וחומר בנוסח התפילה.
אולם, מדברי הפוסקים נראה שהבינו, שאין זו כוונת המהרי"ל. המגן אברהם (שם סק"ז) מסביר את טעם האיסור לשנות את המנהג בניגונים ובפיוטים: "שמבלבלים דעת הקהל" והביאו גם המשנ"ב (שם סק"ז).
לדבריהם, המובן של איסור שינוי המנהג הוא מה שאומרת המשנה בפסחים (נ.) "אל ישנה אדם מפני המחלוקת". אם הדבר אינו מעורר מחלוקת, אין חובה להיצמד דווקא למנגינה מסויימת, והוא הדין גם לפיוטים מסויימים.
סיכום והצעה למעשה
אם קהילה שלמה חפצה לשנות את נוסח הסליחות, ולהתאים אותו יותר לעולמה הרוחני, כך שהסליחות במתכונתן החדשה יביעו טוב יותר את רחשי הלב של הציבור, בוודאי שניתן לעשות זאת.
כאשר יחיד מבקש לשנות מנוסח הסליחות, ברור שהוא אינו יכול לעשות זאת באופן שיגרום למהומה בציבור, בדומה לדברי המהר"יל שהוזכרו לעיל והובאו ברמ"א. אבל אם יחיד רוצה לשנות לעצמו את נוסח הסליחות, כגון ללכת למנין של עדה אחרת, או לומר רק חלק מהסליחות של בקהילתו, הוא רשאי לעשות כן.
[1] במקום אחר דנו בשאלת היחס בין תפילה בכוונה לתפילה במנין,
[2] ובמור וקציעה (על אתר) הפנה גם למנהג המתואר בגמרא בחלק מהמקומות, שלא לעשות מלאכה בפורים, למרות שגם שם, אין סרך איסור.וכן בט"ז (סק"ב) ציין למנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.