גדר האיסור -דאורייתא או דרבנן?
המקורות העיקריים בחז"ל
הגמרא במסכת חגיגה (יח.) מביאה מספר דרשות לכך שיש איסור מלאכה בחול המועד (הזכרנו כאן בקצרה רק את חלקן):
מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי? דתנו רבנן: את חג המצות תשמר שבעת ימים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר: ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן – אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן – אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה? …
תניא אידך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
משני המקורות הראשונים נראה שאיסור מלאכה בחול המועד הוא דאורייתא. במקור השלישי מצאנו גדר לא שגרתי: 'מסרו הכתוב לחכמים'.
גם במסכת מועד קטן (יא:) נוקטת הגמרא בפשטות שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה.
כנגד שני המקורות האלו, המקור העיקרי לכך שאיסור מלאכה בחול המועד הוא רק מדרבנן הוא לשון הירושלמי (מועד קטן פרק ב הלכה ג):
אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי שיעשו מלאכה בחול המועד. כלום אסרו מלאכה בחול המועד, אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגיעים בתורה! ואינון (-והם) אוכלין ושותין ופוחזים.
בנוסף, בחול המועד קיימים היתרי מלאכה גדולים יותר מאשר של שבת ויום טוב, וגם היתרים אלו מצביעים לכאורה על כך שמדובר באיסור דרבנן, ולא באיסור דאורייתא.
שיטות הראשונים העיקריות
התוספות בחגיגה (שם) מביאים את דעת רבנו תם וריב"א, הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא דרבנן. כך כותב גם הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה א), הרא"ש (מועד קטן פרק א סימן א) והטור (אורח חיים סימן תקל), וכן כתבו עוד ראשונים.
בקיצוניות השניה ניתן למצוא את שיטת הרשב"ם בפסחים (קיח. ד"ה כל המבזה את המועדות) והיראים ועוד ראשונים, הסוברים כפשטות הדרשות המופיעות במסכת חגיגה, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה, ואין הלכה כאותו ירושלמי.
בין שתי השיטות האלו ניתן להציג שתי שיטות בינים.
שיטה אחת היא שיטת הרמב"ן (מובא בנמוקי יוסף מועד קטן א. ד"ה גמ'). לדעתו, המלאכות האסורות מהתורה בחול המועד הן מלאכות שאינן לצורך המועד ואין בהן משום דבר האבד. מלאכות לצורך המועד או שיש בהן דבר האבד לא נאסרו כלל. עוד יש לציין, שמדבריו במסכת עבודה זרה (כב. ד"ה ומדמקשה) נראה, שרק מלאכה שיש בה טירחה מרובה כמלאכת עבודת הקרקע נאסרה. הרחבת האיסור מעבר למלאכות אלו היא רק מדרבנן.
שיטה שניה היא שיטת ספר החינוך (מצווה שכג) והבית יוסף (אורח חיים סימן תקל) שנקטו כמו אחת הדרשות הנזכרות בסוגיא במסכת חגיגה, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה, אלא שמסרו הכתוב לחכמים[1].
הנפקא מינה הבסיסית בשאלה אם איסורי המלאכה הם מדאורייתא או מדרבנן, היא לגבי ספק. כך כתב ביאור הלכה (סימן תקל):
והנה לפי דעת כל הפוסקים האלו כשיזדמן איזה ספק במלאכת חוה"מ [לבד מהדברים שלדעת הרמב"ן והרשב"א הם דרבנן] צריך להחמיר דהוא ספק בשל תורה… ואף דמשו"ע לקמן בסימן תקל"ו בסופו דפסק כרב אמי להקל נגד ר"ה וכן בסימן תקל"ח ס"א ובסימן תקל"ט ס"ו משמע דלהלכה תפס כשיטת המקילין דעיקרו הוא דרבנן אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול[2]:
גדרו של איסור המלאכה
הירושלמי שצוטט לעיל מסביר שטעמו של איסור המלאכה בחול המועד הוא "כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגיעים בתורה". כלומר, מטרתו של איסור המלאכה היא שאדם ימנע מטורח מיותר בחול המועד, ויוכל להקדיש את זמנו להנאה ולימוד תורה[3]. במובן הזה, איסור המלאכה הוא איסור על טירחה, ולא על מלאכה במובן של מלאכות שבת.
כך עולה גם מלשון הגמרא במסכת מועד קטן (ב:). הגמרא שם דנה בשאלה מדוע מותר להשקות את בית השלחים בחול המועד ובשביעית:
תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן אלא שביעית בין למאן דאמר משום זורע ובין למאן דאמר משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי.
הרי מבואר בגמרא, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא משום טירחה. וכך מודגש עוד יותר בלשונו של המיוחס לרש"י שם: "בשלמא מועד – משום הכי שרי, דלא אסיר בשום מלאכה, אלא משום טירחא".
לעומת זאת, המקורות המוזכרים בסוגיא במסכת חגיגה, מראים שאיסור המלאכה בחול המועד הוא אותו איסור מלאכה של יום טוב, אלא שיש בו הקלות שאין באחרים. כלומר, עיקרו של איסור המלאכה אינו מניעת הטורח, אלא איסור מלאכה כמו במלאכות שבת.
לכאורה, השאלה אם איסור המלאכה בחול המועד עניינו טירחה או שעניינו איסור מלאכה בדומה לשבת ויום טוב, תלוי בשאלה אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא או מדרבנן. כך כותב להדיא הרדב"ז (שו"ת חלק ב סימן תשכז):
שאלת ממני אודיעך דעתי בקצת מלאכות שאין בהם צורך למועד ולא צורך האדם כגון הריגת זבובים ויתושים וכיוצא במלאכות אלו בחול המועד אם הם מותרים או אסורים.
תשובה: … כבר ידעת דאיכא פלוגתא דרבוותא אם אסור מלאכה בחולו של מועד אי הוי מדאורייתא או מדרבנן. ולדעת האומרים שאין מלאכה בחול המועד מן התורה והוא דעת הרב ז"ל, אם המלאכות האלו עושה אותם תדיר ואינם לצורך המועד ולא לצורך האדם ולא דבר האבד ודאי אסורים שעיקר המלאכות שנאסרו הוא כדי שלא יהא כיום חול לכל דבר. לפיכך אם חסר אחד מאלה, יש להתיר… ולדעת האומר שהמלאכות בחול המועד אסורות מן התורה יש להחמיר אף על פי שאינו עושה אותה תדיר ואין להתיר אלא א"כ היא לצורך המועד ע"י שינוי ומלאכת הדיוט ואם הוא דבר האבד ובלבד שלא יהיה שם טרחא יתירה.
אבל הדברים אינם מוכרחים. שהרי לעיל ציינו לדברי הרמב"ן, שאומר שאיסור מלאכה מן התורה בחול המועד הוא רק כאשר יש טירחה רבה.
כך כותב גם היראים (סימן שד):
אעפ"כ ספק בידי אי דאורייתא אי דרבנן כי יש לי כמה ראיות שהבאתי לצד אחר מכל מקום הטיית לבבי וסברתי נראה לי כאשר כתבתי ובפירושי רבותי במוע"ק מצאתי דאיסור מלאכה חולו של מועד דאורייתא מכ"מ למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח…
נציין מספר דוגמאות של נפקא מינה בשאלה אם איסור מלאכה בחול המועד הוא משום מלאכה או משום טירחה:
הכל מותר או הכל אסור
השאלה הבסיסית בעצם היא, האם באופן עקרוני חכמים אסרו מלאכות בנסיבות מסויימות, או שכל המלאכות אסורות כמו ביום טוב ושבת, אלא שחכמים הרחיבו את ההתרים יחסית לשבת. אם נאמר שאיסור מלאכה הוא משום טירחה, היו חכמים צריכים לציין מה נאסר. אם האיסור הוא משום שהמלאכות דומות למלאכות שבת, הרי שחכמים צריכים בעיקר להדגיש את מה שהותר.
זו לשון הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה א):
ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף העניין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
וכן כתב גם הטור (אורח חיים סימן תקל):
מותרין בכל מלאכה מן התורה, אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות.
מלשונם נראה, שבאופן בסיסי חול המועד מותר בעשיית מלאכה, מלבד מה שחכמים אסרו. אבל הרמ"א בשולחן ערוך (אורח חיים שם) נוקט לשון הפוכה:
חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר.
מלשונו של הרמ"א דייק המגן אברהם (סק"א) שלדעתו איסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה, והיינו כפי שהסברנו, שאם האיסור הוא מן התורה, מסתבר שמה שנאסר זה כל המלאכות, וההיתרים הם רק במקום שחכמים מצאו לנכון להתיר.
הסרת גבשושית
בהגהות מיימוניות (הלכות יום טוב פרק ח הלכה יא) נכתב:
ולהסיר גבשושית שבבית כתב ה"ר יוסף שמותר שאין שייך שם חרישה ולא אסר התם אלא במקום הראוי לחרישה.
כלומר, אין בעיה בהסרת גבשושית בבית, כיוון שאין זו חרישה. אולם, מדוע אין זו חרישה?
הבית יוסף (אורח חיים סימן תקמ) כתב:
מותר ליטול גבשושית שבבית. כן כתוב בפסקי התוספות בפרק קמא דמועד קטן וכ"כ הגהות מיימוניות דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח.
כלומר, כיוון שאין כאן טורח, אין כאן איסור כלל, וממילא אין צורך בטעמי ההיתר. כן כתב גם המגן אברהם (שם סק"ה). אבל במשנה ברורה (שם סק"ז) נימק:
גבשושית שבבית – שלא יתקל בם ומותר ליטול אפילו כדרכו דאע"ג דמלאכה גמורה היא [ובשבת חייב ע"ז משום בונה] ואינו דבר האבד ולצורך המועד בעלמא אינו שרי כי אם בשינוי, אפילו הכי מתירינן אפילו כדרכו משום דנטילת גבשושית לית בה טורח.
השקיה בחול המועד
המשנה (מועד קטן ו:) אומרת:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה.
השקיה אסורה בשבת וביום טוב, וגם בחול המועד היא הותרה בבית השלחין כדי שלא ימות. מדוע מותר למשוך מים מאילן לאילן?
רש"י על הרי"ף (ב.) כותב:
מושכין את המים – שתחת אילן זה לאילן אחר. אע"ג דהוי הרווחא, ליכא טירחא ולא מידי.
מדבריו נראה, שעצם העובדה שאין כאן טירחה כלל, היא המתירה להשקות, אף שהדבר לא נעשה כדי למנוע הפסד.
אך בריטב"א (על המשנה שם) כתב:
רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין המים מאילן לאילן. פירשה רש"י ז"ל בשדה בית הבעל, דהרוחה בלחוד הוא ולפיכך אין משקין, אבל משיכה בעלמא מאילן לאילן דרך החריצין המתוקנין לכך מותר דאפי' טירחא ליכא, והיינו דאמרינן בריש פירקין דר' אליעזר סבר דהרוחה אסיר להשקות. אבל בירושלמי משמע דמיירי בבית השלחין כרישא דמתניתין ובהא פליגי דר' אליעזר סבר במשיכה סגי לאילנות שלא יאבדו ואידך הרוחה בעלמא הוא ואסור ומוקים לה בשהן נטועין מטע עשרה לבית סאה, וכלשון הזה אמרו שם ר' אבין בשם ר' שמואל בסתם הן חלוקין מה נן קיימין אם במרווחים דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה ר' אליעזר עביד להו כמפוזרין ורבנן עבדי להו כרצופין.
וכן הא דתנן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. מפרש רש"י ז"ל משום דלא הוי דבר האבד ואפי' בבית השלחין, וחכמים מתירין בזה ובזה בין ברישא בין בסיפא דקסברי הרוחה נמי שרי בטירחא זוטא, אבל לשיטת הירושלמי אינו מן הטעם הזה אלא משום דסברי דאע"ג דלא שתו דבר האבד הוא.
נראה מדבריו, שלשיטת הירושלמי, ההיתר של המשנה הוא רק בבית השלחין, ואדרבה, רבי אליעזר בן יעקב בא לצמצם את ההיתר המופיע בתחילת המסכת, להשקות מי שלחין. לשיטתו אין מקור לכך שניתן להשקות שלא במקום הפסד.
כתיבת איגרת שלומים בחול המועד
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקמה סעיף ה) פסק שמותר לכתוב איגרת שלומים בחול המועד:
מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא… ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה; (ויש אוסרין בשאלת שלום) (טור בשם ה"ג); ( ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א).
בטעם המתירים כתב בשבלי הלקט (סימן רכה):
אלו כותבין במועד קדושי נשים וגיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוזבולין איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין וגזירות בית דין ואיגרות של רשות יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא.
מלשונו של שבלי הלקט נראה, שטעם ההיתר הוא שזה כתיבה לתענוג, ולא דומה למלאכה.
ואמנם, יש מן הראשונים שהחמירו בדבר, והתירו רק במקום צורך שהוא כעין דבר האבד וכיו"ב, אבל נראה שטעמם הוא, שאם סוף סוף כותב בכתיבה כמעשה אומן וכיו"ב. הרי זו כתיבה שדורשת טורח.
קשירה בחול המועד
החיי אדם (כלל קי סעיף יא) כתב:
הקושר והמתיר, לא נזכר מה דינן. ונראה לי דמה שאינו לצורך המועד, אסור לכולי עלמא:
החיי אדם לשיטתו, שאיסור מלאכה בחול המועד זהה לאיסור מלאכה בשבת ויום טוב. כך נראה מלשונו בתחילת כלל קז:
כלל קז: החורש, ופרטי ל"ט אבות מלאכות מה שהותר מהם בחול המועד.
לעומת זאת, בשמירת שבת כהלכתה (פרק סח סעיף כו) כתב:
מצאנו שלא אסרו את ההוצאה מרשות לרשות, גם אם אין בה כל צורך, וכן אין איסור מוקצה, אין איסור ממצוא חפצך… אין איסור תחומין, אין איסור הבערת אש…
סיכום
סקרנו את הדיון היסודי לגבי איסור מלאכה בחול המועד – האם זהו בעצם איסור מלאכה שיש בשבת, אלא שמקילים בו יותר, או שמא האיסור הוא רק איסור של טרחה, וקיים רק במקום שבו יש טרחה.
השתדלנו להראות את הקשר בין הדיון הזה ובין השאלה אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכן נפקא מינות שונות בדינים מסויימים.
***************************************************
[1] לעניין הלכה, מדברי הבית יוסף נראה שנקט שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה. ובביאור הלכה (סימן תקל ד"ה ומותר) סקר את הדעות, וציין שאחרונים רבים, וביניהם הב"ח והגר"א נקטו לעיקר כשיטת הרמב"ן ודעימיה, ולכן לכל הפחות בדברים שבהם הרמב"ן נוקט שהם אסורים מן התורה, מסיק בבאה"ל יש לחשוש שהם אסורים מן התורה, ולכן יש להחמיר בספקן.
[2] אמנם, צריך עיון בנפקא מינה זו, שהרי הבית יוסף נוקט שאיסור מלאכה בחול המועד דאורייתא, כפי שנכתב לעיל, ובכל זאת נקט כדעת המקילים כפי שכתב הבאה"ל בשמו.
[3] הירושלמי נוקט שתי מטרות למנוחה של חול המועד: אוכלים ושותים, ויגעים בתורה. מלשונו של הירושלמי נראה, שעיקר התקנה היתה בשביל ללמוד תורה. ולכן, כאשר התבאר שמה שהעם עושים זה "אוכלים ושותים ופוחזים" רצה ר' אבא בר ממל לבטל את איסור המלאכה.
אמנם, יש מקום לומר, שהאכילה והשתיה חשובות אולי אפילו יותר מאשר לימוד התורה. בגמרא בסוכה (כז:) נאמר:
תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל.
אמר לו (רבי אליעזר לרבי אילעי): אלעאי, אינך משובתי הרגל! שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב: ושמחת אתה וביתך.
איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה ?!
לא קשיא: הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה.
כאן מבואר, שאף שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, חיוב זה נדחה מפני הצורך לשמח את בני ביתו ברגל, ולכן אם הוא אינו יכול לחזור לביתו באותו יום, הוא אינו חייב להקביל פני רבו ברגל.