הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לה) מונה את כלאים וערלה במסגרת המצוות שקשורות להרחקה מעבודה זרה. בהמשך (שם לז) מסביר הרמב"ם את הקשר בין ערלה ובין עבודה זרה:
וכך עשו עובדי עבודה זרה גם בעניני הממון והנהיגו שיהא אילן אחד לנעבד והיא האשרה, לוקחין יבולה מקריבין מקצתו ואוכלין השאר בבית עבודה זרה כמו שבארנו בדיני אשרה. וכן חוקקו כי פרי ראשון שמוציא כל אילן שפריו נאכל עושין בו כן, כלומר מקריבין מקצתו ואוכלין מקצתו בבית עבודה זרה, והפיצו עוד שכל אילן שאין עושין כן בראשית יבולו ייבש אותו האילן או יבלו פירותיו, או יתמעט יבולו, או תארע בו מכה, כמו שהפיצו שכל ולד שלא יועבר באש ימותו מחמת פחד בני אדם על ממונם חשו גם לזה, ולפיכך התנגדה התורה להשקפה זו, וצוה יתעלה לשרוף כל מה שמצמיח עץ פרי במשך שלש שנים… והבטיח לנו יתעלה כי בהשמדת היבול הזה הראשון ואבודו יוסיף יבול האילן אמר להוסיף לכם תבואתו, וצוה לאכול נטע רבעי לפני ה' כנגד אכילת ערלה בבית עבודה זרה כמו שבארנו.
האבן עזרא (ויקרא יט, כב – כג) הולך בדרך אחרת, ומשייך את ערלה לשאר איסורי האכילה, שלכולם טעם משותף, שהם מזיקים לבריאות:
וידוע כי הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין. וטעם וערלתם ערלתו שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר.
לא נאריך לדון בדברי הרמב"ם והאבן עזרא. נציין רק כי המשותף לטעמים של שניהם הוא, שהם אינם רואים במצוות ערלה משהו מיוחד אלא חלק ממערכת רחבה יותר – של המצוות המרחיקות מעבודה זרה לפי הרמב"ם, או של שאר איסורי האכילה.
גם הרמב"ן בפירושו לתורה מזכיר את שני הטעמים האלו, אבל הוא מוסיף טעם שלישי:
וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים:
מה שאומר הרמב"ן הוא, שמצוות ערלה היא בעצם נספח של מצוות נטע רבעי ושל מצוות ביכורים. התורה מצווה להביא לירושלים את הפירות הראשונים של האילן. אלא, שבשלוש השנים הראשונות אין פירות איכותיים על העץ, ועל כן, הפירות הראשונים שעל העץ 'נופלים בין הכסאות'. אי אפשר להקריב אותם, כיוון שהם אינם ראויים, ואי אפשר לאכול אותם, כי את הראשית צריך להקריב.
המשנה בקידושין (לז.) אומרת:
כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר אף מן החדש.
כך נאמר גם במשנה בסוף מסכת ערלה (פרק ג משנה ט):
החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים.
אם ערלה היא מצווה התלויה בארץ, מפני מה היא נוהגת גם בחוץ לארץ?
לפי דרכם של האבן עזרא והרמב"ם, הדבר ברור במיוחד. מצוות ערלה היא אמנם מצווה הקשורה לקרקע, אבל אין לה קשר דווקא לארץ ישראל. היא פשוט קשורה לאיסור עבודה זרה, או לכך שהפירות אינם בריאים. על כן, אין סיבה מהותית שהיא תנהג רק בארץ ישראל.
לדבריו של הרמב"ן אנו מוצאים הד מעניין במחלוקת בין הרמב"ם לגאונים. הרמב"ם הפריד בין הלכות ערלה להלכות נטע רבעי. הלכות נטע רבעי נמצאות בספר זרעים, יחד עם מעשר שני, בגלל הדינים המשותפים להם. לעומת זאת, הלכות ערלה נמצאות במאכלות אסורות. לאור זאת פוסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק י הלכה טו):
יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה, אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר.
כאמור, לדעת הרמב"ם, אין קשר בין ערלה ובין נטע רבעי. על כן, ערלה נוהגת גם בחוץ לארץ, אבל נטע רבעי נוהג רק בארץ, בהיותו חלק מהמערכת של דיני תרומות ומעשרות, ודיני פירות הקדושים בגלל קדושת הארץ. אבל הגאונים חיברו בין הערלה ובין נטע רבעי, כדרכו של הרמב"ן, ולכן אמרו שגם חלק מדיני נטע רבעי נוהג גם בחוץ לארץ.