אנו מצווים לשמוח בכל הימים הטובים, ובכל זאת, בתורה, מצוות השמחה מופיעה בעיקר בהקשר של חג הסוכות. בספר ויקרא (פרק כג) נאמר:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-הֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
ובספר דברים (פרק טז) נאמר[1]:
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-הֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-הֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
ההדגשה הזו באה לידי ביטוי גם בשמחת בית השואבה שהיתה נוהגת בחג הסוכות, וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות לולב פרק ח הלכה יב):
אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.
ולכן בפתח חג הסוכות, אעסוק מעט במצוות השמחה.
חיפוש זריז ברשת אחר המשפט "שמחה אמיתית היא…" מעלה שלל התייחסויות של רבנים, ל"שמחה האמיתית". בדרך כלל, ההנחה היא ש"שמחה אמיתית" היא מידה של הנפש, שנקנית בתהליך של עבודת המידות. היא אינה נובעת ממניעים חיצוניים, אלא מעצם הנפש. יש אדם שהוא "שרוי בשמחה". כך למשל הרב יוני לביא (כאן):
שמחה אמיתית לא זקוקה לאמצעים חיצוניים – מוזיקה רועשת או משקה אלכוהולי חריף – כדי 'לתדלק' אותה. היא גם לא קשורה לשאלה כמה כסף הרווחת ולכמה לייקים זכית היום. היא לא מבוססת על מה שיש לך, אלא בעיקר על מי שאתה.
שמחה מזויפת מגיעה מתוך בריחה מן המציאות הרגילה. חייבים 'לצאת' כדי 'לעשות חיים'. לחפש במחוזות רחוקים יותר מאשר במעגלי החיים הקרובים של המשפחה, העבודה והסביבה המוכרת.
שמחה מזויפת היא קצרת טווח. היא לא מחזיקה מעמד יותר מאשר כמה דקות, מקסימום שעות. לא פעם אחרי שהיא הולכת היא מותירה אחריה טעם לוואי מר, ממש כאילו אכלת משהו מקולקל.
לכאורה, ניתן למצוא את הרעיון הזה גם אצל הרמב"ם, כתשע מאות שנה אחורה, ניתן למצוא הערה שכזו (הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח):
כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו…
נראה, שכאן הרמב"ם משתלח, במי שהשמחה אצלו מנותקת מהאכלת העניים האומללים.
אבל עיון נוסף במצוות שמחה ביום טוב, מראה משהו אחר. כך מתחילות הלכות שמחת יום טוב ברמב"ם (שם הלכה יז ותחילת הלכה יח):
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים… חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו… אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.
לא כתוב כאן שהשמחה היא על ידי שלווה פנימית, ולא כתוב שהשמחה היא מידה בנפש שיש לקנות בעמל. שמחים, כי יש אוכל טוב, כי יש ממתקים ובגדים יפים – הדברים החיצוניים שמשמחים את האדם. ולמעשה, אלו גם דברי הרמב"ם בהמשך, שאותם ציטטנו מקודם – כשאדם שמח בגלל האוכל שהוא אוכל, שזו תהיה שמחה של מצווה, על ידי כך שיתן אוכל כזה גם לעניים, שישמחו גם הם. אבל מה שעושה את השמחה, אלו אותם גירויים חיצוניים.
כך מסופר בגמרא (שבת ל:) על על רבה, שהיה מספר בדיחה בתחילת השיעור כדי להצחיק את התלמידים, כי אין אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. רבן שמעון בן גמליאל היה עושה ג'אגלינג בשמחת בית השואבה (סוכנה נג.) וכך מנהגם של חסידים, לעשות את ההתוועדות עם א – ביסעלע משקה. כי שמחה דורשת פעמים רבות גירויים חיצוניים.
לא באתי לזלזל במאמץ להגיע לשמחה פנימית. בוודאי, כמו בתחומים אחרים, יש מעלות שונות במידת השמחה. אבל בפתח חג הסוכות, כשמצוות השמחה היא לאכול ולשתות ולשמוח מחמתם, חשוב לזכור, שלשמוח זו מעלה, שמותר וטוב שאדם ישקיע גם בהיבטים חומריים שונים, כדי לייצר אותה אצלו. מי שמגיע לשמחה פנימית, מה טוב ומה נעים. אבל זה בסדר גם לרצות דירה נאה כדי שדעתו של אדם תתרחב, זה בסדר לרצות שתהיה ארוחה נאה ובגדים נאים כדי לשמוח, וזו לא שמחה שאינה אמיתית. זו שמחה רצויה לפני ה', שאנו מצווים עליה, גם אם יש מעלות גבוהות ממנה.
בעולם שבו יש הרבה סיבות להיות עצוב, ובדור שמשום מה יש תחושה שאנשים מאושרים פחות, כדאי להדגיש שגם לשמוח על ידי גירויים חיצוניים, זו שמחה. שלרצות שיהיו דברים טובים בחיים, כדי שנוכל לשמוח, זה רצון סביר והגיוני. ושלחפש גם את ההנאות הקטנות של החיים, ולראות בכך ערך, ולא פחיתות, זה דבר נכון.
אז שיהיה לכולם חג שמח, עם אוכל טוב, ובגדים יפים, וממתקים וצחוק.
[1] אם כי, בספר דברים, היא מופיעה גם בהקשר של חג השבועות.