אבא שלי נוהג לומר, שכשילד נולד, ההורים מבלים את שלוש השנים הראשונות, ללמד אותו לעמוד, ללכת ולדבר. ואת שארית החיים, לשבת ולהקשיב.
אני חושב על הרעיון הזה הרבה פעמים, כשאני שומע על עוד קורס מנהיגות חדש. ובעיקר, כשמלמדים כל ילד בתיכון מנהיגות. איכשהו, מרוב מנהיגים, אנחנו לא מצליחים לעשות דברים. אולי כישורי מנהיגות הם לא הכישורים הכי חשובים להנחיל לכל אדם.
בתנ"ך, לא כל אדם הוא מנהיג. ובאופן מעניין, פרשת שמות נותנת לנו הצצה לאופן שבו נבחר מנהיג. פרק ב בספר שמות מפגיש אותנו עם מנהיגם של ישראל במדבר, עוד בטרם נחה עליו איצטלת המנהיג, וככל הנראה, אפשר לראות כמה מהתכונות המנהיגותיות שמאפיינות אותו: עוד בהיותו בבית פרעה, הוא מתגלה כמי שאינו סובל רֶשַׁע, המוכן ליטול סיכון כדי לעזור לאחיו בצרתם, ונחלץ לטובת אנשים זרים, כשאלו מותקפים על לא עוול בכפם, כשהוא אפילו לא תושב המקום.
אבל כשאנו מגיעים לפרק ג, רואים פן מעניין נוסף אצל משה. הוא לא רוצה להיות מנהיג. הקב"ה לוחץ ולוחץ, ומשה פשוט לא רוצה. הוא מעלה כל מיני תירוצים: בני ישראל לא יאמינו לי, אני ערל שפתים. וכשנגמרים התירוצים הוא אומר: "שלח נא ביד תשלח". רק כשהקב"ה מבהיר לו שאין אפשרות אחרת, משה מוכן לשאת בעול המנהיגות, בלית ברירה. ככל הנראה, מנהיגות אינה משהו שאדם חותר אליו, אלא משהו שאדם נאלץ לשאת בו בעל כרחו.
אחרי שמשה קיבל את המנהיגות, הוא עשה אותה למרות קשיים רבים. הוא לקח על עצמו את משימת הנהגת עם ישראל, ולמרות שהיה קשה, למרות שפעמים רבות עם ישראל לא אהב את מנהיגותו, הוא המשיך לשאת בעול המשימה. הנחישות, הנכונות לשאת במשימה בעקשנות עד תומה, גם היא מהתכונות החשובות של המנהיג. אבל אולי דווקא בשל ההכרה בכרך שתידרש נחישות, מנהיג אמיתי לא שש להיות מנהיג. לא שש להניח את העול על צווארו.
קו המחשבה הזה הוביל אותי לקרוא אחרת את הפסוק "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". תמיד חשבתי, שזה אומר שמשה בדק שאין עדים לכך שהוא הורג את המצרי. אבל אולי הכוונה אחרת: משה ראה שיש כאן עוול שצריך לתקן אותו. יהודי סובל, כי מצרי מסויים מכה אותו. ועם זאת, הוא לא נחלץ להיות הראשון שיציל את היהודי הסובל. רק כשראה שאין איש אחר שיציל את היהודי, נחלץ לעזרתו.
זו תכונה חשובה של המנהיג, להיות מודע לעוולות שסביבו ולרצות שהן ייפתרו. לראות שיש משימות שצריכות להתבצע. אבל תכונה חשובה נוספת, היא הענווה. מי שרץ אחרי ההנהגה, שבטוח שהוא יודע מה הפתרון לכל הבעיות, ושהוא זה שצריך להוביל, אינו בהכרח המנהיג הטוב. מי שרואה את המשימות, שם לב לאילו שאין איש שמבצע אותן, ובמקום שאין אנשים נוטל על עצמו להיות האיש, זהו המנהיג האמיתי.