שאלה
ראובן הוא בעל עסק. שמעון מנהל בית ספר שנזקק לעבודה, מהסוג שראובן עשוי לעשות. שמעון ביקש כמה הצעות מחיר, וההצעה של ראובן היתה הזולה ביותר.
אלא ששמעון אמר לראובן, שהוא צריך לעשות מכרז. ראובן הציע לשמעון להשתמש בשירותיו של לוי, שראובן מכיר, ויודע שמבין בתחום המקצועי המדובר, וגם בניהול מכרזים בתחום זה.
שמעון פנה ללוי, ולוי אכן התמנה לנהל מכרז בנושא.
לאחר כמה זמן, לוי פנה לראובן ואמר לו שאם יתן לו אחוז מסויים של הרווחים מהעסקה הזו, הוא ידאג שההצעה של ראובן תזכה במכרז.
למעשה, מדובר בשוחד.
ראובן אינו רוצה לשלם שוחד. אבל מצד שני, הוא טוען שההצעה שלו מראש היתה הזולה ביותר, ולכן הוא לא רוצה להפסיד את ההזדמנות העסקית, רק בשל העובדה שלוי דורש כרגע שוחד. כלומר, טענתו של ראובן היא, שאולי הוא ממילא היה אמור לזכות במכרז, ולכן מותר לו לשלם שוחד לצורך זה.
תשובה
ראובן יכול להגיש את הצעתו כמות שהיא, בלי שוחד, ואם יזכה במכרז, מה טוב. אבל אסור לראובן לתת שוחד כדי שלוי יקבל את הצעתו למכרז.
נימוקים
א. כללי איסור שוחד וחומרתו
איסור שוחד מופיע בתורה בפרשת משפטים (שמות כג):
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
ונשנה גם בפרשת שופטים (דברים טז):
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים. וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.
ובגמרא בכתובות (קה.) מובאת ברייתא:
תניא: "ושוחד לא תקח". מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר "לא תטה משפט". אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה "ושוחד לא תקח".
כלומר, איסור לקיחת השוחד על ידי הדיין הוא אפילו אם הוא נוטל אותו כדי לזכות את מי שהוא חושב שהוא זכאי ממילא, אסור לעשות כן.
איסור שוחד הוא איסור חמור. כך היא לשון הטור (חו"מ ט) ובעקבותיו גם השו"ע (שם סיף א): "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד". וכבר מצינו שמכת השוחד פשתה בעם ישראל בעבר. הנביא ישעיה (פרק א) מתלונן על כך ש"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". והנביא מיכה (פרק ג) כותב:
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ … לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.
ודווקא כשאיסור שוחד בצורותיו השונות נפוץ יותר בחברה, יש להקפיד ולהתרחק ממנו.
ב. איסור שוחד במי שאינו דיין
מן ההקשר של איסור שוחד בתורה, נראה שאיסור שוחד קשור לדיין. ואכן, בספר המצוות (לא תעשה רעד) הרמב"ם כותב "והמצוה הרע"ד היא שהזהיר הדיין שלא לקחת שוחד מבעלי הריב". וכן הוא גם בספר החינוך (מצווה פג): "שלא יקח הדיין שוחד מבעלי הדין", וכן הוא בטור (חו"מ, ט) ובשו"ע, שהתייחסו כולם לדיין בהקשר של איסור שוחד.
בגמרא בסנהדרין (כז.) מסופר על אדם בשם בר חמא, שנאמר עליו שהרג מישהו, וריש גלותא מינה את רב אבא בר יעקב, שידון אותו, ואם הוא אכן רצח אותו, יעוורו אותו. רש"י שם (ד"ה לכהיוהו לעיניה) מציין, שברור שזה לא ממש דין תורה. שכן, לא היה שם בית דין של עשרים ושלושה, ואין סנהדרין בלשכת הגזית, ואין בכלל עונש של עיוורון לרוצח, אלא שריש גלותא היה ממונה על הקהילה היהודית בגולה, והוא מינה שופט שידון שלא כדין תורה, רק מכח העקרון ש"בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה".
בסופו של הדיון ההלכתי, מסופר שרב פפי טען לזכותו של בר חמא, ורב אבא זיכה את בר חמא. והגמרא אומרת, שבר חמא קיבל על עצמו לשלם את מס המלך של רב פפי למשך שארית חייו.
הרא"ש (שם סימן יז) מעיר: "ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר".
כלומר, מה שעשה בר חמא לא נחשב שוחד שאחרי פסק הדין, משום שעל פי ההלכה, ממילא רב אבא היה פטור מלשלם את מס המלך.
בפלפולא חריפתא (שם) כתב על דברי הרא"ש האלו:
הלכך לא הוי כשוחד מאוחר – דאסור כמו ברבית מאוחרת… גם בא וראה דבר גדול שהשמיענו רבינו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא. כהך דהכא דפירש רש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי, מפרש רבינו דקביל עליה כרגא דשלא בדרך שוחד היה. כתבתי זה להורות לנתמנים על הצבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכא יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם.
כלומר, העובדה שהרא"ש בכלל נכנס לשאלת שוחד בנדון דידן מראה, שאפילו שאין כאן דין תורה ממש, כפי שכתבנו לעיל, בכל זאת, יש איסור שוחד. ומכאן, שלכל מי שנתמנה על הציבור, אסור לו לקבל מתנות כדי לדון.
מלשון הפלפולא חריפתא אין הכרע אם מדובר באיסור שוחד גמור.
החתם סופר (שו"ת, חו"מ סימן קס) דן בקהל שהיו צריכים להחליט מי יהיה הרב, והצביעו על כך. לאחר שנבחר רב מסויים, התברר שחלק מהבוחרים קיבלו שוחד כדי להצביע עבורו. וכתב החתם סופר:
בעיקור הדין נראה בודאי, אם המצא ימצאו שני עדים כשרים שאינם מבני הקהילה הקדושה… שיעידו שמאנשי הק"ק קבלו שוחד על הנ"ל, אם כן פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא. שהרי היו צריכים לומר דיעותם לשם שמים כמו שכתב רמ"א (חו"מ קסג, א), והם אמרו ע"י שוחד… ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד שבטל אפילו מן התורה. וזו לשון הרמ"א סוף סימן לז: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה".
הרי שהחתם סופר נוקט להדיא שטובי הקהל מקבלי ההחלטות נחשבים כמו דיינים, ושייך בהם איסור שוחד מהתורה. ובעקבותיו כך נוקט גם ערוך השולחן (חו"מ ט, א).
אמנם, ראיתי שהרב אשר וייס (בגדר שוחד וחיוב השבתו, שיעור לפרשת שופטים, תשעח. ניתן לקריאה כאן) כתב לפקפק בראיה של הפלפולא חריפתא, ולא ברור לו שיש לאו במתן שוחד למי שאינו דיין, אבל למעשה גם הוא מסכם שיש איסור במתן שוחד לנבחרי ציבור, וכתב:
ובאמת הדברים פשוטים בתכלית, הלא תורתינו הקדושה ספר הישר הוא (יהושע י, יג ושמואל ב' א, יח) ואבותינו ישרים היו (עבודה זרה כה.) ואורחות תורה אורחות יושר המה, ואוי לנו אם נסמוך על נציגי ציבור ומשרתיו שינהגו שלא במדת היושר וילכו בדרכים עקלקלות, והשלמונים יכתיבו את כל החלטותיהם. ואין לך פגיעה גדולה מזו בטובת הציבור.
ג. נתינת שוחד כדי שהדיין ידון דין אמת
הרמב"ם (סנהדרין כג, ב) ובעקבותיו הטור והשו"ע (שם) כותבים, שאיסור שוחד מוטל דווקא על הדיין, אבל בעלי הדין עצמם אינם עוברים באיסור שוחד כשהם נותנים שוחד, אלא באיסור לפני עוור.
החוות יאיר (סימן קלו) שואל, למה איסור שוחד מוטל על הדיין לבדו, ולא על מי שמציע את השוחד, בדומה לאיסור רבית, שמוטל גם על הלווה? ותשובתו, שהסיבה היא, שעניינו של איסור שוחד הוא החשש להטיית הדין. ובעל הדין, לפעמים נותן שוחד רק כדי להעמיד את הדין על תילו, כשהוא יודע שבעל הדין השני משקר וכדומה.
סברתו של החוות יאיר צריכה ביאור. הלא כשם שהתורה אוסרת את השוחד משום ש"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", כך סביר להניח שדעתו של כל אחד מבעלי הדין מוטית לטובתו, ולכן אין הוא יכול לומר שהוא נותן שוחד כשהוא יודע בוודאות שהוא צדיק.
וצריך לומר, שדווקא משום שגם אצל בעלי הדין יש חשש שהם רואים יותר את הצד שלהם, זו דרכו של עולם, שכל אחד מבעלי הדין יפעל לטובת עצמו. וממילא להם אין איסור שוחד, אלא רק איסור של לפני עוור. אבל הדיין, תפקידו הוא להיות נטול פניות, וכדי להגן על התפקיד הזה ולאפשר אותו, הטילה התורה הגבלות על הדיין, שיתרחק מן השוחד.
על כל פנים, הנפקא מינה שבה דן החוות יאיר היא כאשר יש דיין גוי, ובעל הדין יודע שהדיין הגוי אינו דן בצדק. החוות יאיר מסביר מכמה טעמים, שאינם מענייננו, שכשהגוי דן, שלא על פי דין תורה, אין עליו איסור הטיית משפט מצד עצמו, וכיוון שאין על הדיין, ממילא אין איסור גם על בעל הדין.
מדברי החוות יאיר נראה, שההיתר הוא רק משום שאין על הדיין הגוי איסור שוחד. בתומים (סימן ט אות א) כתב שבבני נח אין איסור שוחד, משום שמותר להם לדון לקרוביהם, וכיוון שברור שהדיין יהיה מוטה כלפי קרובו, ובכל זאת התירה לו התורה לדון, הרי שאין אצל גויים איסור של הטיית המשפט, ובכלל זה, גם אין איסור שוחד.
אבל הרמב"ן (על התורה, בראשית לד, יב) מצטט ירושלמי שבו מבואר שגם בבני נח יש איסור שוחד. והוא מציין גם שהמנהג הרווח הוא לתת שוחד לגוי.
החתם סופר (חלק ו ליקוטים סימן יד) כותב שיש איסור שוחד לדיין גוי, ואסור לתת לו שוחד משום לפני עוור. ובכל זאת, הוא כותב שיש היתר בתנאי מסויים:
אך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו, ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה וידוע ומבורר שחייב לו, אלא שמחוסר גוביינא וקשה להוציא חובו מיד הלוה. והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו, וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל, אף על פי שהדין עמו – בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק. ולא מיבעיא דאין הישראל עובר על לפני עיור, אדרבה מצוה קעביד. דלולי שוחד שלו היה השופט מטה משפטו של ישראל, והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד.
כלומר, כאשר היהודי יודע שהדין עמו, ובעל הדין השני מודה לכך, אלא שסתם אינו רוצה לשלם, וצריך ללכת לבית הדין, ושם צריך לשחד את הדיין, בזה מתיר החתם סופר.
לא לגמרי ברור מהחתם סופר מה יהיה הדין במקרה כזה בישראל. ויש סברא לומר, שכיוון שאין כאן אלמנט של דין כלל, אלא רק של מעין "הוצאה לפועל", אז אם ברור שהצדק עם אחד הצדדים, ורק חוששים שבית הדין מתעצל בהוצאה לפעול, אולי יש בזה היתר לתת שוחד.
על כל פנים, בנדון דידן, אין זו המציאות. ראובן אינו יכול לדעת בוודאות שאין כרגע הצעה מתחרה, שתהיה נמוכה יותר משלו. ולכן אפילו אם נאמר שדברי החתם סופר נאמרו גם בשופט ישראל, סוף סוף, אין לראובן היתר לתת שוחד, אפילו אם הוא סבור שבעקרון הצדק עמו.
כבר ציינו לעיל, שאיסור שוחד מוטל על הדיין בלבד, ולא על בעל הדין. בעל הדין מוזהר באיסור לפני עוור, והסיבה היא, שגם כאשר בעל הדין יודע שהדין לטובתו, כך שהוא עצמו אינו מטה את הדין, עדיין יש איסור לפני עוור, משום שלדיין יש איסור שוחד.