חלק ה'מגיד' של ליל הסדר נפתח, פחות או יותר, בסיפור חמשת הזקנים שהיו מסובים אצל רבי עקיבא בבני ברק:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
והוא משמש מקור לקביעה של בעל ההגדה ש"כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח"[1]. חז"ל לקחו את מצוות סיפור יציאת מצרים, ועיצבו אותה. הם קבעו שהיא צריכה להיפתח בשאלה, להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולדרוש את פרשת ארמי אובד אבי.
אלא שהתוספת שמוסיף בעל ההגדה ש"כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח", יוצרת גם קושי. מה בדיוק אמורים להוסיף? מה בדיוק התוחלת של התוספת הזו?
השאלה מתחזקת דווקא סביב הסיפור של חמשת הזקנים. מתוך הסיפור נראה, שרק הזקנים ישבו בבני ברק. תלמידיהם, למשל, לא נכחו בסדר הזה. למי סיפרו הזקנים ביציאת מצרים? מה הם חידשו זה לזה, שלא ידעו לפני כן?
אחד הפתרונות לשאלה זו הוא הרעיון, שמצוות סיפור יציאת מצרים לא נועדה רק לספר את סיפור יציאת מצרים שהיה, אלא גם להשליך על ההווה. למצוא את החיבור והקישור בין יציאת מצרים, ובין מאורעות ודילמות השעה. ועל הרקע הזה, באות כמה הצעות לבאר את ההקשר הקונקרטי של הסדר של חמשת הזקנים בבני ברק.
הקיבוץ הזה של חכמים מפתיע במידה מסויימת. ראשית, נצביע על כך שבתוספתא (פסחים י, ח) יש סיפור דומה:
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש.
כאן מופיע שמו של רבן גמליאל. ויש עוד הבדלים שנעמוד עליהם בהמשך. שנית, מקבץ החכמים שכן מתואר בהגדה, מעלה כמה שאלות. כלשונו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין (הגדת 'ליל שימורים'):
יש להתבונן בזה, דהא רבי אליעזר היתה דירתו בלוד. ורבי יהושע בפקיעין, ורבי עקיבא בבני ברק, כדאיתא בסנהדרין (לב.). ורבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו של רבי עקיבא. ואם כן איזה סיבה היתה ששבתו כולם בחג הפסח אצל רבי עקיבא? ועל רבי אליעזר יותר תמוה דאיהו הא סברי ליה בסוכה (כז:) שאסור לצאת מביתו ברגל… ואם כן איך שבת בפסח שלא במקומו אצל רבי עקיבא תלמידו?…
ומכל זה מוכרח שהיה ענין גדול שהוכרחו להיות בחג הפסח במקומו של ר' עקיבא.
בהמשך הדברים נציע שלוש הצעות קריאה של סיפור ליל הסדר הזה:
סדר בלי פסח
ברור שמקבץ החכמים היושבים בביתו של רבי עקיבא היה רק לאחר החורבן (וברור גם שאם היה לפני החורבן, היו כל החכמים האלו מסבים בירושלים ואוכלים את קרבן הפסח). זו היתה תקופה קשה לעם ישראל. והרב אפשטיין מציע, שהקושי הזה הוא הוא הסיבה להתכנסות אצל רבי עקיבא בלוד:
בעד זה החזיקו טובה לר' עקיבא על שחיזקם בתקוות כלל ישראל תיכף אחר החורבן, ולכן באו כולם לעירו ולביתו של ר' עקיבא. …והם כולם באו אליו לספר ביציאת מצרים בליל חג הפסח, מפני שביציאת מצרים מתברר נצחיות ישראל ש'כל כלי יוצר עליו לא יצלח' (ע"פ ישעיהו נד, יז) לכלותו. והיו מאריכים בזה עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וזהו גם כן לאמץ ברכים כושלות דבקריאת שמע של שחרית אנו אומרים גם כן "עזרת אבותינו… מגן מושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור" ועוד דברים כאלה, שבין קריאת שמע לשמונה עשרה. שמובטחים אנחנו מפיו יתברך שיהיה לנו קיום עולמי.
רבי עקיבא היה מחזק את חבריו בשעות קשות. כך מסופר במסכת מכות (דף כד):
וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל. והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק.
אמרו לו: מפני מה אתה משחק.
אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-הינו שרוף באש ולא נבכה?!
אמר להן: לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!
אמר להן: לכך אני מצחק…
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
הפרשנות שמציע הרב אפשטיין לליל הסדר היא, שליל הסדר עשוי להיות לילה של תקווה. של אמונה שמי ש"גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם… יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים…".
היסוד הזה מופיע גם בסמ"ק (מצווה א):
יום ראשון. מצות התלויות בלב.
לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות… והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה… ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' א-היך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' א-היכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם…
כלומר, סיפור יציאת מצרים נועד להוביל אותנו לציפיה לישועה. הוא לא עוסק רק בגאולה שהיתה, אלא גם בציפיה לגאולה שבכל דור ודור.
חכמי ישראל בימי ראשית הגלות השניה עוסקים בסיפור יציאת מצרים כדי לקבל נחמה והצליח לצפות לישועה, וגם הרב אפשטיין מדבר אל יהודי מזרח אירופה של זמנו, שהיו גם הם בעומק גלות ארוכה, ומנסה לתת להם נחמה בליל הסדר.
בין רבן גמליאל לרבי יהושע
על הרקע של דברי הרב אפשטיין, אפשר להעיר הערה נוספת. כאמור, שני סיפורים מספרים לנו על התכנסות חכמים. חמשת הזקנים אצל רבי עקיבא בבני ברק, ורבן גמליאל והזקנים בעליית ביתוס בן זונין בלוד. בין שני הסיפורים יש הבדל נוסף: אצל רבי עקיבא עסקו בסיפור יציאת מצרים, ואילו אצל רבן גמליאל עסקו בהלכות הפסח.
אולי ההבדל בין שני הסיפורים משקף שתי דרכי התמודדות שונות עם החורבן. רבן גמליאל עדיין שם את קרבן הפסח במרכז הערב. אם אי אפשר לאכול את קרבן פסח, לכל הפחות אפשר לעסוק בהלכותיו, ולקיים בזה "נשלמה פרים שפתינו". לעומת זאת רבי עקיבא עובר לעיסוק בסיפור יציאת מצרים, כסיפור שמתרכז בגאולה העתידית, ומשנה בכך את תוכנו של ליל הסדר מתקופת המקדש.
סדר מאחד
הרב זקס (כאן) קושר את הסיפור של רבן גמליאל בלוד לסיפור של חמשת הזקנים בבני ברק בדרך אחרת.
הוא מסביר, שהסיפור מתרחש בזמן שבו סדרת הנזיפות של רבן גמליאל, שהיה הנשיא, ברבי יהושע, שהיה אב בית הדין הגדול, הסתיימה בהדחה של רבן גמליאל ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה (ברכות כז: – כח.). רבן גמליאל היה סמכותני מאוד. זה היה נצרך כדי להוביל את עם ישראל בזמן שאחרי החורבן, אחרי תקופה של פילוג גדול:
כמעט מאה שנה סבלה הקהילה היהודית בארץ ישראל מאנדרלמוסיה. היו בה מחלוקות דתיות עמוקות. יוסף בן מתתיהו מספר, כי העם היה מחולק לשלוש קבוצות: הצדוקים בעלי הכוח והארציים, הפרושים הדתיים האהודים על העם, והאיסיים.
הפרושים היו חלוקים בינם לבין עצמם. בימי השלטון הרומי פוזר הסנהדרין… והקהילה הדתית נותרה בלא סמכות עליונה. החכמים, שהתפצלו לחסידי בית הלל ולחסידי בית שמאי, לימדו באסכולות נפרדות… הרושם הכולל המתקבל מן העדויות הכתובות של התקופה הוא, שקהילה היהודית היתה מפולגת להחריד…
אבל ההנהגה הרבנית היתה צריכה מנהיג שידע להוביל, אבל גם להקשיב לדעות אחרות, ולהכיל אותן יותר.
ליל הסדר היה ליל התכנסות של ההנהגה הרבנית הזו (בניגוד להנהגה של רבן גמליאל, שהתכנסה בלוד). אלא שהיתה בעיה אחרת – אותן חכמים נחלקו בשאלה עד מתי סוף זמן אכילת הפסח, מה שהיה צפוי לגרום מחלוקת באותו הלילה:
זהו אפוא המצב ששרר בבני ברק. החכמים, הזקוקים יותר מכל לתקופה של שלום ואחדות, עמדו להתנגש. ארבעה מחמשת החכמים שנכחו בבני ברק באותו לילה, החזיקו בדעות סותרות בשאלה עד מתי מותר להמשיך בדיון. רבי אלעזר בן עזריה ורבי אליעזר טענו שיש להפסיקו בחצות. רבי עקיבא ורבי יהושע גרסו שיש להמשיך בכך כל הלילה, עד עלות השחר. השאלה היתה אמורה לצוף ולחולל מחלוקת. יתר על כן, היא העמידה את הנשיא החדש נגד סגנו, רבי יהושע, ונגד מארחו, רבי עקיבא. מסכסוך כזה ממש הם קיוו להימנע. אבל לא היה סיכוי להימנע ממנו. ואולי כן?
…שלא כרבן גמליאל בלוד, שעסק כל הערב בדיון בהלכות פסח, זה היה הנושא היחיד שממנו היה מנוי וגמור עמם להימנע. כל דיון הלכתי היה מביא אותם ישירות אל שאלת מגבלת הזמן של הסדר, ולפיכך למחלוקת רוויה בחומר נפץ. הם דיברו אפוא על יציאת מצרים – אגדה, לא הלכה. הסיפור, ולא המצווה.
מטרתם היתה לגרום לרבי אלעזר בן עזריה ולרבי אליעזר לשכוח את הזמן. בכך יכלו לא רק למנוע קונפליקט, אלא גם לקבוע את ההלכה עצמה, ש"כל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח" – ללא הגבלת זמן…
לא ניכנס בדיוק לאופן שבו מבאר הרב זקס את הסיפור. מדוע המעבר לאגדה מועיל, ומדוע אפשר 'לרמות' את רבי אלעזר בן עזריה, ולפסוק הלכה בחוסר תשומת לב. אבל הרב זקס חותם את מאמרו במילים אלו:
ומי יודע? אפשר שבאותו חג עצמו בחן רבן גמליאל, המבודד מעמיתיו, את עמדתו, והגיע להחלטה שעליו להשלים עם רבי יהושע ועם עמיתיו משכבר. מכל מקום, הוא עשה זאת זמן קצר לאחר מכן, והוחזר למשרתו. הרגע הטעון חלף, וקשרי הידידות שבו ונתקשרו.
החכמים נעשו מנהיגיו המוכרים של העם היהודי… הדבר עלול היה להיות שונה. זוהי משמעותו של ליל הסדר בבני ברק, וזו משמעות כוחה המאחה של השיחה על יציאת מצרים.
קשה שלא לשים לב לקשר שבין האופן שבו הרב זקס מספר את הסיפור הזה, לבין חלק משמעותי מהבעיות שעמן אנו נדרשים להתמודד גם היום. אלא שאני לא יודע מה ניתן ליישם מהדברים שכותב הרב זקס גם לימינו אנו. אבל אולי אפשר לדבר גם על זה בליל הסדר. ליל הסדר זה הזמן שאנחנו מספרים על הסיפור שלנו בתור עם, במובן מסויים, עוד לפני שקיבלנו את התורה. וזו הזדמנות לחשוב על איך אנחנו מצליחים לתפקד בתור עם, ביחד, ולא במלחמות.
לקראת מרד
הסבר שלישי, מוכר למדי, להתרחשויות באותו הלילה, הוא שזה היה דיון בשאלה אם להתחיל את המרד, שלימים יקרא מרד בר כוכבא.
הרב מדן מסביר, שרבי אלעזר בן עזריה, שהיה נשיא הסנהדרין, היה איש של דיפלומטיה. הוא האמין, שהמפתח לשחרור מסויים של עם ישראל מעולו של השלטון הרומי יבוא דרך שיח איתם. לעומת זאת, רבי עקיבא, שכידוע היה מתומכיו של בר כוכבא, האמין יותר בפעולה לוחמנית של עם ישראל, לשחרור מעולו של הכובש הרומי.
אם הויכוח הזה היה מתקיים לפני שמונים שנה, הרי שרבי אלעזר בן עזריה היה מהנהגת ה'יישוב', ואיש ההגנה, ואילו רבי עקיבא היה מהפורשים – באצ"ל או בלח"י.
לפי קריאה זו, ליל הסדר היה לילה של ויכוח רוחני, בשאלה כיצד יש להתנהל. ניתן למצוא הד לויכוח הזה גם בסיפור אחר, שככל הנראה התרחש פחות או יותר באותו הזמן (עבודה זרה יח.):
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.
אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבודה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך!
אמר לו: מן השמים ירחמו.
אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש…
אמרו: לא היו ימים מועטים, עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.
הויכוח על המרד הוא ויכוח רוחני. הוא לא זר לדיון על יציאת מצרים. את הדיון על היציאה מהשעבוד בימי מצרים, אפשר לגלגל גם לשאלה על היציאה משעבוד בימי הרומאים.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, היה נביא שאמר להם שכך רצון ה'. גם בימי שיבת ציון, אחרוני הנביאים אמרו שהקב"ה רוצה שנצא מבבל ופרס, ונעלה לארץ ישראל. אבל בתקופה שאחרי חורבן בית שני, ואם נרצה, גם בימינו אנו, אין לנו נביאים להסתמך עליהם. במקום זה, אנו יכולים להשתמש בכלל ש"חכם עדיף מנביא" ולדרוש את המקורות, כדי להשליך אותם גם לימינו.
סביר להניח, שכמו הויכוח של רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קיסמא, גם רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה וחבריהם, ישבו באותו הלילה, סיפרו ביציאת מצרים, ודרשו אותה, לא רק בהקשר של השעבוד והגאולה מן העבר, אלא גם בהקשר בן זמנם.
ואולי גם בימינו, כששאלת התלות שלנו באומות העולם עולה שוב על הפרק, זה נושא שניתן לענות בו, גם בליל הסדר.
מחשבות של אנשים פרטיים
גם הקריאה של הרב זקס וגם הקריאה של הויכוח על מרד בר כוכבא, עוסקות במצב הלאומי שלנו, ובדיונים שנראים לי ראויים להנהגה שלנו, אבל פחות לאנשים הפרטיים. אני לא בטוח כמה כל אחד מאיתנו יכול לתרום לנושא האחדות, ודי ברור, שאנחנו לא מובילים את הפוליטיקה הלאומית שלנו.
אז בשולי הדברים, אני רוצה להציע עוד שני רעיונות לליל הסדר, שאינם קשורים לסיפור של חמשת הזקנים.
והיא שעמדה
בהמשך ההגדה, אנחנו מתחילים את סיפור יציאת מצרים מחדש. ושם אומרים:
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמַה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
מי היא זו שעמדה לאבותינו ולנו?
הפירוש המקובל הוא, שהבטחת הקב"ה בברית בין הבתרים "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" היא ההבטחה שעמדה לאבותינו ולנו.
אבל הנצי"ב (הגדת אמרי שפר – ההגדה של הנצי"ב) מפרש בדרך אחרת:
אלא קאי על "כי גר יהיה זרעך" – שרצון הקב"ה היה, שזרע אברהם יהיו גרים דווקא – בארץ לא להם…
ובשביל שישראל נתקלקלו ובקשו להתערב הרבה, וכדאיתא בשמות רבה, שמשמת יוסף פסקו מלמול, משום שאמרו נהיה כמצרים, על כך הפך ליבם לשנוא עמו. וכן הוא בכל דור ודור, בשעה ישראל מבקשים להתערב ביותר, אז אומות העולם מתרחקים מהם ומבקשים לכלות אותם…
וזהו דבר המגיד: "והיא", אותו מאמר "כי גר יהיה זרעך", שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" –שבשביל שאין אנו מקבלים את רצון הקב"ה בזה, והיא תכלית האומה הישראלית, על כן שונאים אותנו בהשגחה פרטית, ועומדים עלינו לכלותינו, אלא שהקב"ה מצילנו מידם…
כלומר, הבטחת הקב"ה בברית בין הבתרים ש"כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", היא זו שעומדת לנו. אילו היינו יכולים להיות אזרחי הארצות שאליהן אנו גולים, היינו נטמעים בהם. אבל כיוון שהקב"ה עושה אותנו גרים בארצות אלו, ודואג שהגויים יעבידו אותנו וישנאו אותנו, זה מה שמחזיק אותנו באמונתנו, ושומר עלינו נאמנים לו במהלך הגלויות.
אחת התובנות שנצרבה בי בעקבות האסון שהיכה בנו בשמיני עצרת, והתגובות של העולם בעקבותיו, היא עד כמה העולם לא אוהד אותנו. היינו תחת אשליה, שהעולם הנאור יודע להבחין בין טוב ורע, וידע לתמוך בנו לאחר ההתקפה הנוראית של החמאס עלינו. אבל המציאות שונה. מתברר שגם היום, עשו שונא ליעקב, ואין לנו ממש חברים באומות העולם.
ליל הסדר, שבו אנו מספרים על הפיכתנו לעם, עוסק גם בהדגשת הייחודיות הלאומית שלנו, ובפער בינינו ובין הגויים. וגם לדון בשאלת הבחירה של עם ישראל וביחסינו לאומות העולם הוא עיסוק ראוי, וריבוי בסיפור יציאת מצרים.
יש מנהיג לבירה
מסר נוסף, שאני חושב עליו לא מעט בזמן האחרון, סביב המלחמה והשאלה עד כמה אנחנו יכולים בכלל להבין את האירועים שעוברים עלינו, ולהבין לאן הדברים הולכים, קשור לסיפור ששמעתי מפי ידי הרב אשר סבג:
בשנה אחת החלטנו אני ואשתי שתחיה להזמין הרבה אורחים לליל הסדר ולהזמין גם משפחות קשות יום וכדו', גרים ושכנים חילונים. ובאמת, לפני אותו הלילה הזמנו קרוב ל15 איש, חלקם נזקקים, חלקם גיורים שלא היה להם איפה לערוך את הסדר, וחלקם חילונים ושכנים שלא חוגגים את הפסח. והנה בליל בדיקת חמץ, קבלנו טלפון מאחת האורחות העתידות שהיא לא יכולה לבוא בגלל שהבת שלה חולה וכו', ולמחרת בבוקר, קבלנו טלפון אחרי טלפון וכולם בלי יוצא מן הכלל בטלו את השתתפותם, אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההרגשה, אחרי כל ההכנות והבישולים, רק שכנה אחת חילונית נשארה, ובערב הסדר חזרתי הביתה ודפקתי אצלה בדלת כדי להזמין אותה, והיא פתחה לי את הדלת בוכיה, מסתבר שהיתה לה איזו שיחה טעונה עם אמא שלה, והיא לא היתה במצב הנפשי להשתתף בסדר.
נכנסתי הביתה, עם לב כבד כאבן, כל כך רציתי לקיים "כל דכפין ייתי וייכול, וכו'" והנה זה מה שקרה. התיישבתי לערוך את הסדר, וכבר בתחלת ההגדה כשמדברים על "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הבנתי מה זה להיות משועבד, התפישה שהכל תלוי בך[2], שאתה קובע איך הדברים ייראו במציאות, היא שעבוד, אך לפעמים באים החיים ומראים לך שאתה בעצם תלוי לחלוטין ברצונו של הקב"ה. באותו רגע הרגשתי שלוה עצומה, הידיעה שלא אתה מחליט דווקא היא חרות אמיתית, היא חרות מהשעבוד של ההרגשה המזויפת שהכל תלוי בהחלטתך. זהו סוד האמונה, הידיעה של אותה תלות מוחלטת ברצונו של הקב"ה היא השחרור האמיתי מכבלי השעבוד. למותר לציין שהשחרור הזה שינה לנו את האוירה מקצה לקצה ואותו לילה הפך להיות אחד מהסדרים הטובים שחוויתי בחיי.
גם המסר שלו, מלווה אותי חזק בזמן האחרון. כשיש הנהגה שאנו מתקשים להבין לאן היא לוקחת אותנו, אם בכלל יש לה מושג לאן הולכים, וכשיש תהפוכות גדולות שעוברות עלינו כעם, ועל העולם בכלל, זה זמן טוב לחשוב על כך שכשבני ישראל יצאו ממצרים, הם לא ידעו בדיוק לאן ילכו. הם צעדו אל הלא נודע, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", מתוך אמונה בבורא עולם, ועם היכולת לוותר על תחושת השליטה בחיים, לטובת האמונה בבורא עולם.
************************
[1] קביעה שאין לה מקור אחר בחז"ל, למיטב ידיעתי.
[2] למען האמת, אני לא בדיוק יודע למה היה חשוב לרב סבג לתאר את החוויה שלו בליל הסדר כחוויה שחרור משעבוד. וזה מוליך אותי למחשבה על השאלה מה נחשב עבורנו שעבוד ומה תהיה חווית החירות, ואיך עוברים ביניהם. כמובן, גם זה עיסוק קלאסי לליל הסדר.