הנקודה הראשונה שהיהדות חידשה בעולם, היא האמונה באל אחד. זה לא רק הבדל מספרי, שאנחנו מאמינים באל אחד ולא בשנים או יותר, אלא משהו עמוק יותר.
כשיש כמה אלים, זה אומר, שאף אחד מהם הוא לא כל יכול. הם דומים יותר למן גיבורי על כאלו, שיש להם כוחות על, אבל מצד שני, יש להם גם תכונות אנושיות. הם יכולים לכעוס, להתעצבן, לאהוב, לקנא ולריב. במידה מסויימת, הם יכולים גם להיפצע או אפילו למות, וחלקם נולדים מאלילים אחרים.
התפיסה האלילית בנויה על ההנחה, שאנחנו לא עובדים אליל מסויים כי הוא 'האמת', אלא כי אנחנו רוצים שכוחות העל שלו יעזרו לנו. רוצים גשם? עושים משהו בשביל אליל אחד. רוצים להירפא ממחלה? עושים משהו בשביל אליל אחר.
בניגוד לריבוי האלילים, הרי שהאמונה באל אחד, בגירסת היהדות, היא אמונה באל אחד שהוא יחיד ומושלם. הוא כל יכול, כל יודע, ושונה מאיתנו באופן כל כך קיצוני, שאין לנו שום דרך ויכולת להבין אותו.
ממילא, אומרת היהדות, האל הזה לא צריך מאיתנו שום טובות. הוא לא תלוי בנו בשום צורה. ומה שאנחנו עובדים אותו, זה כי זה הדבר הנכון, ולא כי יש לנו יחסים סימביוטים כלשהם איתו.