בקידושין וגירושין, אנחנו מוצאים את המושג של עדי קיום: לעדים יש תפקיד ליצירת החלות של הקידושין והגירושין, ואם העדים לא היו חלק מהמעשה, אין כאן בכלל קידושין. אבל בדיני ממונות ודיני נפשות, ברור שהמעשה מתרחש גם בלי עדים, כלשון הגמרא בקידושין (סה:) "לא איברו סהדי אלא לשקרי".
האם המסקנה מכך היא, שהתפקיד של העדים הוא לספק עובדות לבית דין ותו לא? זו השאלה שבה נעסוק במאמר זה.
התשב"ץ (שו"ת חלק א סימן עז) דן בשאלה מדוע התורה מצריכה עדות של שני עדים בממונות, בניגוד לאיסורים, שבהן מספיק גם עד אחד. ועונה:
ונראה טעמו של דבר: דודאי עד אחד הבא להעיד בבית דין, חששא רחוקה היא לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד. אבל מכל מקום, אפשר הוא שמעיד בשקר, למען ששכור הוא. מה שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה' שיהיו חצופין כל כך שלא יתביישו זה מזה כיון שהם מוחזקים בכשרות.
כלומר, לדעת התשב"ץ אין הבדל מהותי בין תפקידו של עד אחד באיסור והיתר ובין עדותם של שנים בדיני ממונות. בשני המקרים, העד אמור לספק מידע לבית הדין, כדי שזה יוכל לפסוק. אלא שבענייני ממונות רצתה התורה אמינות גבוהה יותר, ולכן דרשה שיהיו שני עדים, ולא רק עד אחד.
קו מחשבה אחר עולה, אולי, מהרמב"ם. הרמב"ם (סנהדרין כד, א) אומר:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה…
אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר[1].
מדברי הרמב"ם נראה, שהדיין אמור לקבוע מהי האמת, ומהן העובדות שעומדות בבסיס הדיון, מהתרשמותו: "על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן"[2]. עדים יכולים לשקר, ויכולים לטעות, ולכן הם אינם יכולים להיות גורם משכנע עבור הדיין באופן מוחלט. כאשר יש עדים, הדיין מחוייב לפסוק על פיהם, למרות שהוא אינו יודע בוודאות שהם דוברי אמת[3].
(במאמר אחר מה טעם האבחנה בין פסיקת הדיין על פי התרשמותו לגבי העובדות, ובין פסיקת הדיין על פי עדים?
אני רוצה להציע, שכאשר הדיין פוסק על פי העדים, למעשה מי שמכתיב את הדין הם העדים, ותפקיד הדיין הוא רק לוודא שעדותם כשרה, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהיא עדות שקרית.
צירוף עדויות בדיני ממונות
נדגים את קו המחשבה הזה דרך מחלוקת תנאים במסכת סנהדרין (ל.):
תניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.
בהמשך סוגיית הגמרא מתבאר, שהמחלוקת היא גם בסברא:
אמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי, ואמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי. ואידך אמנה בעלמא תרוויהו מסהדי.
כלומר, מדובר במצב שבו שני העדים אינם עוסקים באותו סיפור בהכרח. למשל, כאשר אחד העדים מעיד שראובן הלווה לשמעון מנה, כלומר מאה זוז, ואילו השני מעיד שהוא הלווה לו מאתים. סוף סוף, כיוון ששני העדים מחייבים את הלווה לשלם מנה, יש כאן עדות של שני עדים ועדותם מחייבת את הלווה לשלם מנה.
בפשטות, חכמים סוברים שעדות בדיני ממונות תהיה כשרה רק אם היא עדות על העובדות, ולא עדות על החיוב הנובע מהעובדות האלו. כלומר, העדים צריכים להעיד: "ראינו שראובן הלוה לשמעון סכום כסף" ולא להעיד באופן סתמי: "ראובן חייב לשמעון סכום כסף". ולעומתם, ורבי יהושע בן קרחה סובר שמספיקה עדות על עצם החיוב ולא על מעשה החיוב.
הרי"ף והרמב"ם (עדות ד, ב) פסקו כריב"ק, וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ ל, ו), ואם כן, נמצא שהעדים מעידים על עצם החיוב, ולא על פרטי המעשה[4].
עמדה זו מתאימה יותר למה שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם: כאשר לפני הדיין מגיעים שני עדים, הם לא באים כדי להציג עובדות לבית הדין, אלא כדי לקבוע חיוב, ולכן כל עוד הם אינם פסולים או עדי שקר, הדיין מחוייב לקבוע את החיוב שנובע מדברי העדים[5].
דין "דבר" – ולא חצי דבר
נשתמש בקו המחשבה שהצענו כדי לבאר מחלוקת נוספת, הפעם בין הראשונים.
הגמרא אומרת בכמה מקומות, שעד צריך להעיד על "דבר שלם" ולא על חצי דבר. דוגמא לדבר היא, כאשר שני עדים באים להעיד על פלוני שהוא "גדול", כלומר שהגיע כבר לגיל מצוות. לשם כך, צריך גם לדעת שהוא בן 13 שנים, וגם שיש לו כבר 2 שערות ערווה.
באים שני זוגות עדים, וכל זוג מעיד שהוא ראה רק שערת ערווה אחת, במקום אחר באותו התאריך. נמצא, שמבחינת הידע העובדתי, המסקנה מארבעת העדים היא שלאותו אדם היו באותו היום 2 שערות ערווה. אבל אף אחד מארבעת העדים אינו מעיד על שתי השערות האלו.
הגמרא אומרת, שעדותם של העדים האלו אינה מספיקה כדי להעיד על האדם הזה כגדול, כי עדותם היא "חצי דבר".
מה החסרון שבעדות על חצי דבר? במסכת בבא בתרא (נו:) נחלקו רבי עקיבא וחכמים:
הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים, מהו?
אמר לו: הרי זו חזקה.
אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה, שהיה רבי עקיבא אומר "דבר" – ולא חצי דבר.
מדובר במצב שבו שיש שלוש כיתות עדים, שכל אחת מהן מעידה על כך שראובן "אכל שני חזקה" בקרקע מסויימת. אם נקבל את עדות שלוש כיתות העדים, נמצא שיש עדות על 3 שנות חזקה. אבל בשביל זה צריך לצרך שלוש עדויות שונות. לדעת חכמים, מצרפים את שלוש העדויות, ואילו לדעת רבי עקיבא, העדויות אינן מתקבלות במקרה כזה.
מדוע לדעת חכמים אין כאן בעיה של "דבר" ולא חצי דבר?
שיטת הרי"ף (בבא בתרא ל. מדפי הרי"ף) והר"ש משאנץ (בסוגיה בבבא בתרא, בתוד"ה אלא) שיש הבדל בין עדות שיש לה נפקא מינה למעשה, ובין עדות שאין לה נפקא מינה למעשה.
כאשר זוג עדים מעידים על שערה אחת, אין לעדות הזו כשלעצמה שום נפקא מינה. זה לא הופך מישהו קטן להיות גדול. זו רק עדות על עובדה, ולא על מסקנה הלכתית. לעומת זאת, כאשר שני עדים מעידים שראובן אכל פירות בשדה של שמעון, אם לא יבואו עדים על השנים הנוספות, הרי שבעדותם יתחייב ראובן לשלם לשמעון על הפירות.
לעומת זאת רשב"ם (בסוגיה בבבא בתרא שם ד"ה אלא) סובר שההבדל הוא בין מצב שבו העדים לא היו יכולים לראות 'דבר שלם' ובין מצב שבו העדים היו יכולים לראות דבר שלם. שני עדים שראו רק שערה אחת, היו יכולים, תאורטית, לראות שתי שערות. ולכן עדותם חסרה. לעומת זאת, בזמן שהעדים רואים שנה מסויימת, ברור שהם אינם רואים את השנה השניה (זה לא באותו הזמן) ולכן זה כל מה שהם יכולים להעיד עליו.
אפשר בהחלט לטעון ששתי השיטות האלו חולקות בהבנת תפקידם של העדים. לדעת הרשב"ם, העדים באים לספר לבית דין עובדות. לכן אין זה משנה אם יש נפקא מינה מעדותם או לא. אפשר רק לומר, שכשהיינו יכולים לצפות מהעד להעיד על יותר, והוא לא יכול לעשות זאת, זו עדות חסרה. לעומת זאת, הרי"ף והר"ש משאנץ נוקטים שהעדים באים לבית דין כדי ליצור חיוב על אחד הצדדים, ולכן כשלעדות אין משמעות הלכתית, היא אינה נחשבת עדות.
מקור הרעיון שהעדים באים לבית דין כדי לייצר דין ולא רק לספר עובדות
בתחילת פרשת שופטים אומרת התורה:
כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-הֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם…
וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא… וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת… יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
הדין שהעדים הם אלו שצריכים להרוג את חייב המיתה אינו דין ייחודי לעובדי עבודה זרה, אלא דין כללי בכל חייבי מיתות (ראו למשל דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין יד, ח).
מה טעמה של הלכה זו?
הרלב"ג מפרש:
ואמנם צותה התורה שתהיה בו בראשונה יד העדים כדי שידקדקו יותר בעדותן שיהיה אמתי שאם היה שקר יקשה להם זה יותר מהעדה בשקר כמו שזכרנו במה שקדם.
נראה מדבריו, שכיוון שיש חשש שהעדים משקרים, או טועים בדדמי, וכדי להסיר יותר את החשש הזה, ציותה התורה שהעדים עצמם יצטרכו להרוג את חייב המיתה, וכך הם יצרכו להיות יותר משוכנעים בעדותם.
לעומתו, ר"י בכור שור מפרש:
יד העדים תהיה בו – שהם ראו העבירה. כי אחרים שלא ראו, לבן נקפן שמא עשה שמא לא עשה. וכיון שרואין שהעדים נותנין בו יד להמיתו, תחזקנה ידי אחרים להמיתו, דאומרים: ודאי לא ישלחו בו יד אלא אם כן ראו.
מדבריו נראה בדיוק הכיוון ההפוך. העדים יודעים שהם דוברי אמת, ואילו אנו איננו יודעים את הדבר, אלא על פי העדים. כיוון שהם אלו שיודעים הכי בוודאות, ראוי שהם אלו שיהרגו את הנאשם. בדרך זו הולך גם הרמב"ם (בפירוש המשנה סנהדרין ז, ג):
וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידיהם איזו מיתה שתהיה, לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על העניין. וזהו עניין נראה.
כך או אחרת, נראה שהעדים צריכים להיות האנשים שיודעים הכי הרבה על המקרה, כדי להטיל עונש מוות. מטבע הדברים, אם כל אחד מהעדים מספר רק עובדה שתורמת לשרשרת העדויות, הם אינם מחזיקים את המידע מחייב המיתה אצלם, אלא רק בית דין מחזיק את המידע הזה. ועל כן ברור שבדיני נפשות, העדים צריכים לספר את כל המידע המוביל לחיוב המיתה.
בדיני נפשות, בית הדין לעולם אינו יכול להכריע בלי שיש לו עדים שראו את כל סיפור המעשה במדוייק. מפורסמים דבריו של שמעון בן שטח (סנהדרין לז:):
אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת".
אבל בדיני ממונות, יש יותר מרחב לדיין, כפי שכותב הרמב"ם, כשיש לו שכנוע פנימי כזה או אחר. אבל כאשר לדיין אין שכנוע, והוא נאלץ להסתמך על העדים, ממילא חוזר הדין כמו בדיני נפשות, וצריך שהעדים יעידו על דבר שלם, שמחייב את בעל הדין.
***************************
[1] כיו"ב גם דבריו בהלכות יסודי התורה (פרק ח הלכה ב):
נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-הים על ההר הזה, נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.
[2] לא נוכל להיכנס, במסגרת השיעור הקצר הזה לדיון מפורט בדברי הרמב"ם האלו, והשאלה אם על פי התרשמותו של הדיין הוא יכול גם לחייב ממון. אפנה למאמרו של הרב דניאל כ"ץ (כאן) שדן בנושא זה ביתר אריכות.
[3] אמנם, כאשר ברור לדיין שהעדים מטעים אותו, הוא אינו רשאי לפסוק על פי עדותם. במקרה כזה, הוא גם לא יכול לפסוק כנגדם, אלא על צריך לפרוש ולא לדון. וכפי שכותב הרמב"ם (שם הלכה ג):
ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: "אחתכנו, ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים"? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק. כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה… אם נראה לו לפי דעתו… שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפסלן… כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר.
דברי הרמב"ם מתאימים לשיטתו. הרא"ש מציג עמדה אחרת, כפי שציינתי כאן.
[4] שוב, מדובר בשיעור שעניינו סקירה כללית והצעת קו מחשבה מסויים. להרחבה בביאור מחלוקת חכמים וריב"ק, ראו מה שכתוב כאן.
[5] אמנם, יש לציין שגם התשב"ץ עצמו מתייחס לדברי רבי יהושע בן קרחה. הוא מסביר, שסברתו של ריב"ק מבוססת על ההנחה שבעצם גם בעד אחד אין חשש שקר, ולכן כל שיש איזושהי הצטרפות, ולו הקלה ביותר לדבריו של העד, יש לקבל את עדותו. וזו לשונו:
ולפי זה (=שפסול עד אחד הוא מחשש רחוק שהוא משקר. י. ש.) יש לומר שטעם הצטרפות בזה אחר זה אפילו בהלואה אחר הלואה הוא שזה העד הראשון חזקתו שאינו משקר, אלא שהוקשה לנו להוציא ממון על פיו מפני חשש רחוק שמא משקר הוא. וכשבא עד אחד והעיד, אף על פי שעל מנה אחר העיד, מכל מקום חיוב ממון העיד לסייע לראשון בחיובו. על כן בגילוי מועט כזה החזקנוהו בכשרות, וסרה מעליו אותו חשש רחוק שהיינו חוששים לו.