הגמרא בבבא קמא (מח) אומרת:

ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו – חייב, הזיקו בעל הבית – פטור. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית – חייב; מאי טעמא? משום דאמר ליה: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.

הגמרא אומר, שאם אדם נכנס לחצר חברו והזיק את בעל החצר, הוא יהיה חייב לשלם. ואם בעל החצר הזיק לו בלא ידיעה, יהיה פטור מלשלם.

בהמשך מנמקת הגמרא את הדין הזה:

ואזדו לטעמייהו, דאמר רבא, ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב.

מדברי הגמרא מתבאר, שישנן שתי אבחנות. אבחנה אחת קשורה לשאלה אם 'שניהם ברשות' או 'שניהם שלא ברשות'. והאבחנה השניה קשורה להבדל בין 'הזיק' ובין 'הוזק'.

רש"י מסביר, שהאבחנה בין 'הזיק' ובין 'הוזק' תלויה בשאלה מי עשה את המעשה שגרם את הנזק. אם המזיק הוא שעשה את המעשה שבעקבותיו ניזוק הניזק, כגון שהוא נתקל בניזק, הרי שזה 'הזיק'. אבל אם הניזק הוא זה שעשה את המעשה, כגון שהוא נתקל במזיק וניזוק, הרי זה 'הוזק'. הרמ"ה (מובא בטור סימן שעח) מסביר, שאם שניהם היו שותפים בפועל בעשיית הנזק, כגון ששניהם נתקלו זה בזה, שניהם יהיו פטורים.

ובתוספות מבואר, שהאבחנה בין עושים ברשות לשלא ברשות אינה קשורה באמת לרשות, אלא רק לשאלה אם כל אחד מהצדדים היה צריך לדעת שגם השני נמצא שם, או לא.

נמצא לפי שיטת רש"י, שכאשר הידיעה של שני הצדדים אחד על קיומו של השני שווה (שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות), אז אם אחד הזיק את חברו במעשה, הוא חייב, ואם שניהם הזיקו זה את זה, יהיו פטורים.

שיטה אחרת היא שיטת הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו):

הלכה א: המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד. כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם…
הלכה ג: במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור.

הרמב"ם מסביר, שישנה אבחנה לגבי אדם המזיק, בין מי שהזיק ברשות הניזק, שאז אין לו רשות להיות שם, ובין מי שהזיק ברשות המזיק, או במקום שלשני הצדדים יש רשות להיות שם בשווה (שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות). כשאדם הזיק את חברו שלא ברשות, הוא חייב בין בשוגג ובין במזיד. אבל כשרשות שניהם שווה, יהיה חייב רק כשמזיק בכוונה. נראה מדבריו שהאבחנה בין 'הזיק' ל'הוזק' היא אבחנה בין מזיק בכוונה למזיק בשוגג.

אלא שבמשנה (לב.) נאמר:

היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה – פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל קורה – חייב, ואם אמר לבעל חבית עמוד – פטור.

הטעם שכשעמד בעל הקורה חייב הוא, משום שהיה לו להזהיר את בעל החבית ההולך מאחריו. אבל לפי דרכו של הרמב"ם יש להקשות, שהרי גם אם עמד בלא להזהיר, סוף סוף לא עשה בכוונה?

הרמב"ם (הלכה ח) עונה על שאלה זו:

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך… היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה.

כלומר, כאשר מדובר ברשלנות פושעת, ניתן להגדיר אותה כאילו עשה בכוונה. מבואר מדברי הרמב"ם, שכאשר אחד עושה ברשות והשני שלא ברשות, זה שעשה שלא ברשות יחשב עושה בכוונה, גם כשלא התכוון ממש, אם היתה רשלנות במעשיו.

להלכה, דעת השולחן ערוך (חושן משפט סימן שעח) עמומה. הגר"א הבין שהמחבר פסק כרמב"ם, והפרישה הבין, שהוא פסק כרש"י והרמ"ה.

יישום מעניין של המחלוקת הזו הוא למצב שבו אדם נסע בכלי רכב, והתנגש בכלי רכב אחר שנסע גם כן בכביש. לשיטת רש"י, היות ששני כלי הרכב נוספים ברשות, המזיק יהיה חייב לשלם, שהרי זה מקרה של 'הזיק'. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם, אם הוא לא הזיק בכוונה, יהיה פטור מלשלם, שהרי שניהם נוסעים ברשות.

אבל כאשר שני כלי הרכב ניזוקו זה מזה, בין אם שניהם נסעו באופן המותר (ברשות) או שניהם נסעו באופן בעייתי (שלא ברשות), היות שלא התכוונו להזיק זה את זה, שניהם יהיו פטורים בין לרש"י ובין לרמב"ם.