השבוע נדון בפרשה השלישית של שמע – פרשת ציצית.

הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק א) כותב:

הלכה ב: ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות. הלכה ג: אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

הרמב"ם מציין שני טעמים לפרשה שלישית של שמע. הראשון "שגם היא, יש בה ציווי זכירת כל המצוות". והשני "מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים". הכסף משנה מתחבט מדוע צריך את שני הטעמים, כאשר מפשט הגמרא נראה שעיקר עניינה של פרשה שלישית הוא זכירת יציאת מצרים.

תשובתו של הכסף משנה היא, שהטעם של זכירת יציאת מצרים אינו מסביר מדוע פרשה שלישית של שמע היא חלק מקריאת שמע. אפשר להזכיר את יציאת מצרים בלי קשר לקריאת שמע. החיבור של פרשה שלישית של שמע לקריאת שמע הוא, שגם היא, כמו הפרשה השניה, היא ביטוי של קבלת עול מצוות.

לאור דברי הכסף משנה, יש לשאול בכיוון ההפוך – מפני מה צריך פרשה שלישית של קריאת שמע, אם היא חוזרת על התוכן של פרשה שניה של שמע?

לשאלה זו נענה שתי תשובות.

התשובה הראשונה היא, שפרשה שלישית של שמע מזכירה גם את יציאת מצרים. הרמב"ן (שמות יג, טז) מסביר מדוע חשוב כל כך לזכור את יציאת מצרים. הוא מסביר, שהאמונה בקיומם של ניסים היא אמונה מהותית ביהדות, כי היא כוללת את שלושת היסודות של האמונה. כדי שיתרחשו ניסים צריך קודם כל להאמין בקיומו של א-ל, שיכול לעשות ניסים. לאחר מכן, יש להאמין שאותו א-ל יודע מה מתרחש בעולם הזה, והוא לא כמו האל של הפילוסופים, שאינו יודע מה נעשה בעולם, ולאחר שהוא יודע מה מתרחש, הוא גם יכול לפעול בעולם הזה, כלומר הקב"ה קיים, יודע ומשגיח על העולם הזה.

לא בכל דור מתרחשים ניסים גלויים, ולכן התורה מצווה אותנו לזכור את קיומם של הניסים, גם בדורות שבהם הניסים אינם גלויים.

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון… והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך… וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים

אם כן, האמונה בניסים, שהיא זכירת יציאת מצרים, היא חזרה על התוכן של האמונה במלכותו של הקב"ה: הוא קיים, הוא יודע , והוא משגיח על הנעשה בעולם.

התשובה השניה היא, שפרשה שלישית של שמע מתרגמת למעשה את החובה לשמור את כל מצוות ה'. בפרשה שניה של שמע, האדם מתחייב לשמור את כל מצוות ה', ומדגיש את העובדה שהנהגתו של הקב"ה את העולם תלויה בכך שאנחנו מקבלים את מלכותו, ופועלים על פיה, דהיינו מקיימים את המצוות. פרשה שלישית שואלת – כיצד בפועל יצליח אדם לעמוד בהתחייבות שלו, לקיום כל המצוות. התשובה היא, שזה נעשה במאמץ בשני מישורים: קום עשה, ושב ואל תעשה.

נתחיל מהפן של ה'אל תעשה'. התורה מצווה אותנו " וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מה פירוש ציווי זה? כותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג):

ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו… ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות

כלומר, צריך להימנע מלהרהר בדברי כפירה ובדברים המביאים את האדם לידי זנות, כי אלו הם הדברים המרחיקים את האדם, בלי שהוא מנסה במודע, מלהיות עבד ה'.

אבל לא רק בשב ואל תעשה אנו הופכים להיות עבדי ה'. צריך פעולה גם בקום עשה – ללבוש ציצית. כיצד מועילה הציצית? הזוהר (פרשת ואתחנן) אומר:

ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש שהרי כולם נרשמו ממנו (בסימנים של הקב"ה). נרשמו בגופם – ברושם הקדוש (ברית מילה), נרשמו בלבושם בעיטוף של מצוה (ציצית)

הציצית היא המדים של מי שהופך להיות עבד של הקב"ה.

פרשת ציצית אומרת, שאת ההחלטה להיות עבדי ה' ולקבל את עול מצוותיו יש לתרגם לעשייה, כשחלק מהעשייה הזו זה הנכונות להיות ניכרים כבניו של המלך הקדוש – ללכת עם 'מדים' של עבדי הקב"ה.