חז"ל אומרים, שמבנה התפילה הוא 'שבח, בקשה והודאה'. שלושת הברכות הראשונות של התפילה עוסקות בשבחו של מקום. ומטבע הדברים, כל ברכה מדגישה פן אחר בשבח. אנו נדון כאן בתוכנה של הברכה הראשונה – ברכת אבות.
הסברנו כבר בעבר, שעל כל האפשרות להתפלל רובץ סימן שאלה גדול. איך יתכן שבן אנוש חומרי יוכל לדבר עם האין סוף?
ברכת אבות נועדה לתת תשובות לשאלה זו, והיא עונה עליהם שתי תשובות:
ראשית, התפילה היא פעולה שאותה אנו לומדים מאבותינו. אלמלא היו אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, מתקנים לנו את התפילות, לא היינו מעלים על דעתנו להתפלל. בלשונו של הרב סולובייצ'יק (רעיונות על התפילה סעיף [ב]):
רבותינו התירו את התפילה… כי יש לכך תקדים היסטורי. אנו מוצאים כי האבות, משה רבינו והנביאים, התנפלו לפני הקב"ה בתחינה, שוחחו עמדו כאשר ידבר איש אל רעהו, גילו לפניו את מצפוני ליבם, והטריחוהו כביכול להזדקק לצרכיהם, טענו וגם תבעו. אם כן, יכולים אנו לסמוך על מנהגם של אבות האומה, שניגשו אל האלוהים והתרפקו עליו. אמנם, הפחד מחלחל, אבל העובדה ההיסטורית לא ניתנה לסילוף. תפילה היא מוסד ישן – נושן ביהדות, שנתגלה עם עלות שחר האומה.
כתוספת דברים, אולי נאמר גם, שהסיבה שאנו מזכירים את שלושת האבות בתפילה היא כדי לומר, שלכל אחד מהאבות היה עניין שונה במקצת בעבודת ה' שלו. וכל אחד, בדרכו שלו, פנה לבוראו. אם כן, גם אנו יכולים, במקום האישי והמיוחד שלנו, לפנות לבורא.
אולם, לא רק את הרשות להתפלל למדנו מאבותינו, אלא גם את נוסח התפילה. הגמרא בברכות (לג:) אומרת (בתרגום):
אדם אחד ירד להתפלל לפני רבי חנינא. אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד שסיים. כשסיים אמר לו: סיימתה את כל שבחיו של אדונך? למה לך לומר את כולם. את שלושת השבחים שאנו אומרים (-'הגדול הגבור והנורא') לא היינו אומרים אלמלא אמרם משה בתורה ואנשי כנסת הגדולה היו מתקנים אותם בתפילה. ואתה מוסיף כל כך הרבה? משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!
לכן תחילת דברינו בברכת אבות הוא כעין התנצלות על עצם רצוננו לדבר עם הקב"ה. הוא אמנם 'א-ל עליון', אבל הוא גם א-להי אברהם יצחק ויעקב. הוא קונה הכל, ובכל זאת הוא גומל חסדים טובים.
מלבד מה שלמדנו מהאבות, אנו עומדים להתפלל משום שכך הגדיר הקב"ה את מערכת היחסים בינינו. הקב"ה זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם. אילו היינו מסיימים את המשפט כאן, היה אפשר לומר שבבסיסה של מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה עומד חוזה של סחר מכר – האבות עשו כיביכול חסדים עם הקב"ה, והוא משיב להם כגמולם, ומביא גואל לבני בניהם, למען שמו. אולם, אנו מדגישים שהקב"ה לא רק מביא גואל למען שמו, אלא עושה זאת באהבה.
העובדה שהקב"ה אוהב אותנו, פירושה שהקב"ה מתייחס אלינו לא רק דרך סעיפי ה'הסכם' איתו, אלא משום שהוא אוהב אותנו. אהבה מתרחשת בין מי שהם קרובים זה לזה. למרות שהקב"ה אינסוף, הוא קרוב מספיק אלינו, בשביל להרגיש אהבה כלפינו. אם כן, אף אנו יכולים להעיז ולפנות אליו בדברים, ולקפוץ מעל המרחק העצום המפריד בינינו ובינו.
סופה של הברכה נותן פרשנות לשאלה, מהי אותה אהבה שהקב"ה אוהב אותנו. המילים 'עוזר', 'מושיע' ו'מגן' מציינות לא רק את מה שעושה הקב"ה, אלא גם את מניעיו – הקב"ה לוחם את מלחמתנו לא רק בגלל שהוא עושה דין ברשעים הבאים עלינו, ואף לא מפני שכך מגיע לנו. אלא בגלל שהוא רוצה בטובתנו.
אם כן, ברכת אבות היא כולה הסבר לשאלה כיצד יתכן שאנו מתפללים. אנו עושים זאת משום שכך קיבלנו מאבותינו הקדושים, שאנו יודעים שהתפללו לפניו, והם עשו זאת, מפני שהקב"ה אוהב אותם ואותנו, והסכים בחסדו לגשר על הפער העצום בין בשר ודם ובין האין סוף.
זהו השבח הראשון שלנו לקב"ה – החסד שהוא עושה בעצם נכונותו לאפשר לנו להתפלל אליו.