פרשת השבוע נפתחת בהצהרה מרגשת במיוחד "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". התורה מחייבת אותנו לעמוד בדיבורנו. יתר על כן, העובדה שהתורה מתייחסת למה שאדם אומר במילים 'לא יחל' מלמדת, שדיבורו נעשה הקדש. ועם זאת, כשאנו לומדים על היחס של חכמים לנדר, היחס לא חיובי במיוחד. כך כותב רבי מאיר (נדרים ט.): "תניא טוב אשר לא תדור משתידור ולא תשלם – טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר". יתכן שזה סתם מפני חשש שמא אדם יתרשל אם ידור. אבל אני חושב שיש בזה רעיון נוסף.
במסילת ישרים מסביר את המושג של 'משקל החסידות'. דברים שאינם אסורים מן הדין, צריך שיקול דעת מורכב בשאלה אם לנהוג בהם. לפעמים ההחמרה גורמת יותר נזק מתועלת. כשהופכים משהו שאינו אסור מן הדין, ויש מידת חסידות בקיומו, לנדר, מאבדים את היכולת לשקול האם הוא נכון בכל מקרה לגופו.
יש משהו מאוד נחמד בכך ש'הכל הלכה'. במידה רבה, זה הופך את הדברים לברורים יותר, מובנים יותר חדים יותר. שחור ולבן. אבל הקב"ה השאיר מרחב גדול של דברים שאינם שחור ולבן, שבהם אנו אמורים להשתמש בשיקול דעתנו כדי להתנהל.
התורה בהחלט מעודדת אותנו לרצות יותר. אדם שנשאר רק במה שאסור מן הדין, ובמה שהוא מחוייב מן הדין, ואינו רוצה לנהוג לפנים משורת הדין, מראה שאינו מחובר לרצונה של התורה. אבל אדם שהופך את המרחב הזה של לפנים משורת הדין לדין, מראה שהוא אינו רוצה להשתמש בשיקול דעתו, ובזה הוא בונה במה לעצמו. כי התורה שהקב"ה נתן לנו, היא כזו שיש בה מרחב שיקול דעת.