קדשים

התורה (ויקרא כא) אומרת, שכהן בעל מום אינו יכול להקריב קרבנות. נחלקו התנאים (תוספתא זבחים יב, יד) מה דינו אם

המשנה בתחילת פרק שנים עשר במנחות (ק:) אומרת: המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי, יש להם פדיון. משקדשו בכלי,

המשנה בסוף פרק חמישי של יומא (ס.) אומרת: כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא

הברייתא במסכת יומא (לב:) מציינת שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן הגדול בלבד. הראשונים נחלקו בהיקף הדין הזה.

בפוסט הקודם עסקנו בשלושת סוגי הפסול העיקריים של קרבן – מחשבת שלא לשמו, מחשבת חוץ לזמנו , ומחשבת חוץ למקומו.

ספר החינוך (מצווה קמד) עוסק באיסור לפגל את הקדשים, ומגדיר את האיסור: "פיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת

רבי אשתורי הפרחי (נולד בפרובנס בערך 1280 ונפטר בארץ ישראל בערך בשנת 1355)  מספר, בספרו 'כפתור ופרח' (פרק ו) על

אכילת הקרבנות היא חלק מהותי ממעשה הקרבן. כפי שאומרת הגמרא בפסחים (נט:): כְמה דכהנים לא אכלי בשר, בעלים לא מתכפרי.

כפי שכבר כתבנו, דיני קרבנות אינם מוכרים. לכן, הפוסטים הראשונים בהקשר זה נועדו לתת סקירה כללית, בלי להיכנס יותר מדי