השקעת זמן וטירחה

המשנה בבבא מציעא (כט:) אומרת:

מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות – מנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושת – משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. 

מבואר במשנה, שחובת השבת אבדה כוללת לא רק שמירה על האבדה, אלא גם תחזוק של האבדה כדי שלא תתקלקל.

מה יסוד חובה זו?

הגמרא (ל.) אומרת:

תנו רבנן: המוצא כלי עץ – משתמש בהן בשביל שלא ירקבו, כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור, מפני שמשחיקן… 
כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. 
פקדון מאי עבידתיה גביה? 
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים.

הגמרא אומרת, שישנה חובת תחזוקה גם במי ששומר על פקדון, שאינו שומר אבדה. אלא שמיד מסייגת הגמרא ואומרת, שאם הבעלים בעיר, הרי שהשומר אינו חייב בתחזוקת הפקדון.

בפשטות, המסקנה מסוגיית הגמרא היא שחובת תחזוקת הפקדון היא חובה מיוחדת של שומר אבדה, ואינה קיימת בכל שומר. כך נראה גם מדברי הרמב"ם (גזלה ואבדה יג, יא):

וצריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנאמר "והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו". כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום…

הרמב"ם כתב שחובת התחזוקה היא לימוד מיוחד בהשבת אבדה – 'והשבותו לו'. בהערת אגב נציין,  שמהתוספות (שם ד"ה לצרכו) נראה שהבינו, שבאופן עקרוני, כל שומר חייב לתחזק את החפץ הנשמר אצלו, ולא ניכנס כאן להסביר כיצד הבינו את סוגיית הגמרא.

הוצאת ממון

המשנה בבבא מציעא (לג.) אומרת שאם אדם צריך לבחור בין השבת אבדת עצמו להשבת אבדת רבו, אבדתו שלו קודמת. הגמרא (שם) מסבירה את הנימוק:

מנא הני מילי? – אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון – שלך קודם לשל כל אדם.

המסקנה מן הגמרא היא, שאדם אינו מחוייב כלל להפסיד כסף כדי לעסוק בהשבת אבדה. אמנם, מיד הגמרא מסייגת את הדברים:

אמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך – סוף בא לידי כך.

כלומר, מי שמקפיד לא לסייע לאחרים בכלל, משום שחושש להפסד ממונו, סופו שימצא את עצמו מגיע לכלל הפסד ממון.

אם כן, שומר אבדה מחוייב לטרוח בחפץ שעליו הוא שומר, אבל הוא אינו מחוייב להוציא ממון לשם כך. זוהי הסיבה לכלל נוסף, המופיע במשנה (כח:):

כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל – ימכר. שנאמר והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו.

כלומר, אם יש חפץ, שהטיפול בו עולה כסף, כך שבסופו של דבר, כשהבעלים ישלמו חזרה לשומר, נמצא שהתשלום מתקזז עם שובי החפץ, חובת השבת אבדה היא לא לתחזק את החפץ, אלא למכור אותו, ולשמור את דמיו.

זקן ואינה לפי כבודו

כלל נוסף שמסתבר שקשור לאותה מערכת, המבחינה בין טרחה ובין הוצאת ממון, הוא  הדין של 'זקן ואינה לפי כבודו'. כלשונו של הרמב"ם (שם יא, יג):

מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.

כאן לא מדובר על אבדן כסף, אלא על אבדן כבוד, ובכל זאת, מדין זה עולה, שאף שאדם מצווה להשקיע זמן ומאמץ בהשבת אבדה, אבל הוא לא נדרש להשקיע כסף או לאבד את כבודו לשם כך.