שאלה
יש לנו כוס, שכאשר שמים בתוכה מים חמים, רואים פתאום ציור על דופן הכוס. האם מותר להשתמש בכוס כזו לשתיה חמה בשבת?
יש לציין, שגם כשאין מים חמים, ניתן לראות את הציור, אלא שהוא מטושטש מאוד, והוא מכוסה בצבע השחור של הכוס. כשהכוס מתחממת מהמים שבתוכה, השחור 'נעלם' ורואים את הציור שמתחת.
תשובה
מותר להשתמש בכוס זו בשבת, כשממלא אותה כדי לשתות. אבל אין למלא אותה סתם במים חמים, כדי לראות את הציור שמתחת.
נימוקים
א. שיטת הפרי מגדים בכתיבה בכתב סתרים בשבת
הירושלמי (שבת יב, ד) כותב:
א"ר חייא בר בא אילין בני מדינחא ערומין סגין. כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין לחבריה הוא כתב במי מילין וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב. עשה כן בשבת מהו. רבי יוחנן ורשב"ל תרווייהון אמרין והוא שכתב דיו ע"ג דיו. וסיקרא ע"ג סיקרא. אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא. וסיקרא ע"ג דיו חייב. רבי יצחק בר משרשייא בשם רבנן דתמן חייב שתים משום מוחק ומשום כותב.
קרבן העדה: עשה כן בשבת. ששפך הדיו על נייר כתוב במי מילין מהו שיהא חייב: וסיקרא על גבי סיקרא. פטור שהרי הוא כבתחילה לא כתב ולא מחק: משום מוחק. שהוא מוחק התחתונות של סיקרא: משום כותב. העליונות של דיו:
אותם אנשים שהירושלמי היה מדבר עליהם, היו כותבים על נייר בנוזל שקוף, שמאפשר לנייר לקלוט את הדיו. לאחר מכן, היו שופכים דיו על הנייר, והאזור שבו היה כתוב מקודם באותו נוזל שקוף, היה קולט את הדיו כך שהיה נשאר כתב.
הירושלמי כותב, שאם יעשו זאת בשבת, יש כאן לכל הפחות איסור דאורייתא דל כותב, ואולי גם של מוחק של הכתב השקוף שמקודם.
והנה, הפרי מגדים (או"ח סי' ש"מ במש"ז סק"ג) כתב:
ואותן הכותבים דבר סתר, בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין, ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת, ומתחמם וניכר הכתב ההוא, אם עשה כן בשבת, יש לומר דחיוב חטאת ליכא, ומכל מקום מדרבנן אסור, דדומה לכותב.
בנדון הפרי מגדים, אין שופכים דיו נוספת על הנוזל השקוף, אלא רק מחממים אותו בשבת, והכתב ניכר. הפרי מגדים כותב שזה אסור רק מדרבנן. ולכאורה יש לשאול, למה אין בזה איסור דאורייתא, כפי שעולה מהירושלמי?
ביחווה דעת (ד, כט) כתב שעל ידי חימום אין דרך כתיבה בכך:
יש לחלק ולומר שדוקא כששופך דיו על המכתב שיקלוט את האותיות שבו, נחשב לכותב, כי שפיכת הדיו היא חלק ממעשה הכתיבה, אבל בנידון שלנו שאינו עושה שום מעשה של כתיבה, ורק על ידי החום של החולה מאירות האותיות שבסרט וזורחות עד שניכרות לעין, ואין לדבר שום דמיון למעשה הכתיבה שהיה במשכן, יש לומר שאף לכתחלה מותר.
וכן כתב גם בציץ אליעזר (יד, ל, אות ב).
ובהר צבי (יו"ד סימן רל) כתב ליישב בדרך אחרת, ולדעתו, מוכח מהירושלמי שהכתב הראשון נחשב כתב, שהרי אחרת לא היתה דעה שיש בכתיבה עליו בשבת משום מוחק. ועל כן, אם כותב עליו בכתב חדש, יש לומר שהכתב החדש יש בו איסור דאורייתא כתיבה, ואולי גם יש איסור במחיקת הכתב הראשון. אבל כאשר אין עושים על גבי הכתב הראשון כתב חדש, ונמצא שרק מחזקים את הכתב הישן, שזה מה שקורה במקרה של הפמ"ג, אין בזה איסור דאורייתא.
הפוסקים בדורנו יצאו לדון בשאלה זו, סביב מדי חום לגוף האדם, שבהם יש חומרים המשנים את צבעם בהתאם לטמפרטורה, בדומה לנדון שאלתו (להבנת אופן פעולתם של גבישים אלו, וסקירה קצרה של שיטות הפוסקים בעניינן, ראה במאמרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין כאן). גם ביחווה דעת שהזכרנו וגם בציץ אליעזר, כתבו להקל בשימוש במדי חום אלו, משום שמלבד העובדה שיש כאן רק איסור דרבנן, הרי שמדובר גם בכתב שאינו מתקיים, שהרי הצבע נעלם ממד החום די מהר אחרי שמסירים אותו מגוף האדם, ובעצם, הצבע אינו מתקיים כלל, אלא רק כל זמן שהגוף מחמם את מד-החום, הצבע נשמר. ולדעתם, היות שיש כאן תרתי לטיבותא – גם האיסור של הפמ"ג הוא רק מדרבנן, וגם מדובר בכתב שאינו מתקיים – הרי שאין כאן איסור כלל.
לעומתם, הגרש"ז (הובאו דבריו בשש"כ פרק מ הע' ח*, ובשולחן שלמה סימן שמ סעיף ד אות י), חשב שהיות וכתב שאינו מתקיים אסור מדרבנן, אין לומר בפשיטות, שבצירוף של דברי הפמ"ג יהיה מותר לכתחילה.
ב. הסרת שעווה מעל גבי אותיות
כתב הב"ח (סימן שמ אות ב):
איתא נמי בתוספתא נפלה שעוה על הפנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב… ומשמע דאם אין שם אלא לכתוב אות אחת אף על גב דאינו חייב איסורא מיהא איכא ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפילו לא נטף אלא על אות אחת ואם נטף על שתים חייב חטאת:
לדעת הב"ח, יש לפרש את מה שכתבה התוספתא, שאם מחק שעווה מעל גבי הפנקס, שאם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות, שהאיסור הוא משום מוחק על מנת לכתוב, אפילו אם יש אותיות מתחת, כך שעל ידי המחיקה הספר אינו מוכשר לכתיבה, אלא רק רואים את האותיות שמתחת.
אבל בשבות יעקב (ח"ב סימן ד) כתב:
…באמת הדבר תמוה דמה ענין מחיקה בשעוה של הספר רק דין ממרח וממחק ה"ל לכתוב ולא ענין כתיבה ע"י מחיקה שייך כאן כאשר הבינו האחרונים. ותו כיון דהמקור דין הוא מתוספתא הוי ליה לכלול יחד בחדא בבא המוחק דיו או שעוה שעל הספר אלא דכוונת התוספתא על פנקס שהוזכר במתני' פר' י"ז דכלים פנקס שיש בה בית קבול שעוה… נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח אבל כה"ג אין כאן חשש איסור כלל.
השבות יעקב מסביר, שרק הסרת שעווה באופן שמכשיר את הפנקס לכתיבה, היא שאסורה משום מוחק ע"מ לכתוב. הסרת שעווה מעל גבי האותיות קשורה אולי למלאכת ממרח, אם מחליק את הקלף, אבל לא לאיסור מוחק.
וכן הקשה גם בנשמת אדם (כלל לח סעיף ג):
וצ"ע, דבשלמא פנקס דדרך כתיבה שם בשעוה ולכן הוי מוחק, אבל בנטף על ספר אין זה דומה אלא כמונח איזה דבר על אותיות, וכי נאסר ליטלנו משם.
לענ"ד, בסברא דברי השבות יעקב והנשמת אדם נכוחים, אבל למעשה, במשנ"ב (שם סק"י) הסיק להחמיר כדעת הב"ח וההולכים בדעתו.
לכאורה פשוט, שלשיטת הב"ח, אם מחיקת שעווה מעל גבי אותיות נחשבת מוחק על מנת לכתוב, קל וחומר שגילוי אותיות על ידי חום האש, כמו במקרה שבו דן הפמ"ג, ייחשב ככותב.
על הפרי מגדים עצמו, אין קושיה זו קשה. שכן, הפמ"ג עצמו (משבצות זהב שם סק"א) אכן חלק על הב"ח. אבל לכאורה, היות והמשנ"ב החמיר כדעת הב"ח, יש להחמיר גם במקרה של הפמ"ג, וכן כתב בשו"ת מחזה אליהו (סימן סה. אפשר לקרוא גם כאן).
הציץ אליעזר (שם אות ה) הקשה כך, וכתב לתרץ:
שם בשעוה פעולת ההסרה הוא עושה בידים אבל בנידון הפרמ"ג [וכן בנידוננו] הוא רק מגיש זה מול החום ופעולת ההבלטה נעשית אח"כ מאליה ע"י חום ולכן הדבר קל יותר.
דבריו של הציץ אליעזר לא כ"כ מועילים לנדון דידן, כפי שהוא מעיר מיד:
אלא דחילוק זה יכול לשמש בנידוננו רק היכא שהמדובר לשום הסרט מד – חום על ילד קטן אבל בלהשים על גדול הא גדול זה מוליד הבלטת הכתב בחום שבמצחו וצריך להיות אסור בדומה למה שמצינו באו"ח סי' ש"ח סעי' מ"ו שנפסק שאסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי מפני שהוא מוליד בחומו ע"ש.
לענ"ד נראה, שגם המשנ"ב עצמו לא החמיר כמו הב"ח לגמרי. שכן, בבאה"ל (שם ד"ה שעל הקלף) הביא כמה שיטות בעניין, ולא כל הפוסקים שווים לב"ח בסברתם. למשל, בתשובת רע"א (מהדורה תניינא סימן יא) כתב שהאיסור הוא רק משום מתקן מנא. ולזה יש לומר, שאם התיקון הוא רק לשעה, כמו בנדון של המדחום שבו דנים הפוסקים, או בנדון דידן, פשיטא שאין בזה משום מתקן מנא.
ולכן, אף שהמשנ"ב מחמיר, אין לומר בהכרח שזה משום סברתו של הב"ח עצמו, אלא רק בצירוף הסברות האחרות. ולכן, כאשר אין מדובר בכתב המתקיים, או בשעווה המתקיימת, יש הרבה צד להקל.
אמנם, טענה זו, טובה בדיון על מד חום וכדומה, שהשימוש בו נחוץ בשבת. אולם, ביחס לכוס פלא, יש מקום להחמיר כסברת הב"ח, מאחר והשימוש בה אינו נחוץ ממילא.
ג. כלי שמיועד לשינויי הצבע
אלא שיש מקום להקל בנדון דידן מצד נוסף. בנדון דידן, לא מדובר במחיקת שעווה שנמצאת במקום באופן ארעי, אלא בכלי שעניינו הוא שצבעו משתנה בהתאם לחום של הדברים המונחים בתוכו.
דיון דומה לכלי כזה מצינו באגרות משה (או"ח ג, מה) ביחס למשקפים שמתכהים בשמש:
הנה בדבר זכוכית של משקפים שנקרא פוטגור שנעשו באופן זה דכשהולכים בשמש הם כמו משקפי שמש וכשהולכים בצל נעשה בחזרה משך רגעים בהיר כזכוכית רגילות של משקפים איני רואה בזה איסור לא משום צובע ולא משום מתקן מנא, דהא לא נצבע כלום מדבא מראה הראשון בחזרה וכן חוזר חלילה כמה פעמים, דאף אם ניתן לשם דבר שנכנס על הזכוכית ובאמצע איזה צבע המכסה הרי לא מצביע את הזכוכית אלא שמכסה אותה, ומתקן מנא ודאי לא שייך דהא כן הוא עשיית המנא שמתכסה בשמש ומתגלה בצל.
הרי שהעובדה שהצבע משתנה באופן קבוע, גורמת לכך שלא ניתן לומר שיש כאן מתקן מנא, וגם אין זה עניין לצובע, שהרי המראה משתנה וחוזר חזרה כמה פעמים.
כיו"ב כתב גם הציץ אליעזר בתשובה נוספת (שם סימן לא). בתשובה זו הוא דן במדחום מסוג נוסף, בו אין אותיות שנצבעות, אלא רק אזורים שונים בסרט של מד החום רגישים לטמפרטורה שונה, ולכן נצבעים בהתאם לחום גופו של החולה. וכתב שם:
בנידוננו נראה שאין זה אפילו בגדר של צביעה כלל כי המכשיר כבר מכיל בתוכו במהות התהוותו את התחלפות מראות הצבעים ברצוא ושוב בהתאם לגובה החום שמגיע אליו, וא"כ אין לדבר כזה כל מבוא לגדר של מלאכת צביעה.
והוא מצטט את האגרות משה שציינו אליו.
וכעין זה כתב הציץ אליעזר בעצמו ביחס למדחום מהסוג הראשון שיש בו אותיות שצבעם משתנה עם החום (בסימן ל שם אות ו):
וכמו"כ יעוין עוד בספרי בחי"ג שם מה שהבאתי גם משו"ת חות יאיר סי' ט"ז שמסביר בהא דאין איסור בפתיחת ספר שכתובים אותיות על ראשי הדפים. בהיות דבכל עת ורגע לפירוד קיימא עיין שם, וה"נ נמי בנידונו הרי מיד לפירוד קיימא, וככה דרך שימושו.
לדינא, הציץ אליעזר מעדיף את המדחום שיש בו רק צביעה על פני המדחום שיש בו גם אותיות שמשתנה צבען. לא לגמרי ברור ממהלך התשובה מה ההבדל שמכחו הוא מבדיל בין שני הסוגים של המדחום, אבל נראה מדבריו, שהסיבה שהחמיר יותר במדחום שבו האותיות נצבעות, היא מה שכתב בסוף התשובה:
אך אם יש אפשרות למדוד במד חום רגיל יש מקום לנהוג הידור ולמנוע א"ע מלמדוד במד חום של נידוננו ולחוש משום מראית העין מה שנראה כאילו שע"י גרמת מעשהו נולדים אותיות בשבת, הגם שלמעשה אין הדבר כן וכנז"ל. או לחוש משום גזירה אטו כתיבה גמורה כדכתוב בשו"ת נשאל דוד שם, הגם שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו.
ואולי חשש למראית העין הזו דווקא בכותב, ולא בצובע, כיוון ששם ניכר ששני הצבעים גלומים בעצם בתוך החומר, ואין זה נחשב בעיני אנשים צביעה.
על כל פנים, נדון דידן קשור יותר למלאכת צובע מאשר למלאכת כותב, באשר הכתב והציור קיימים לגמרי מתחת, ואינו משתנה, ורק הצבע של הכוס הופך משחור ללבן, כך שהציור בולט יותר, ובמקרה של צובע ההיתר של הציץ אליעזר הוא בשופי לגמרי.
ד. בדעת הגרש"ז
כעין דבריו של האגרות משה ביחס למשקפי שמש, ראיתי גם בשולחן שלמה (או"ח שכ הע' כט):
מותר ללבוש בשבת משקפיים שצבע הזגוגיות מתחלף בשמש, ואין בזה משום צובע, מתרי טעמי: (א) שהאדם לא עושה שום פעולה במשקפים, רק הולך לתומו (ב) דהאמת היא, דאין כאן צבע כלל, רק קרני השמש גורמים לשינוי במראה העדשה.
טעמו השני, הרי הוא ממש כעין דבריו של האגרות משה.
אמנם, ביחס למדחום בעל האותיות, לא רצה הגרש"ז להתיר כ"כ בשופי. וזו לשונו (בשולחן שלמה סימן שמ אות י):
ומה שהתרנו ללבוש בשבת משקפים המחליפים צבע בשמש, שאני התם שאינו עושה פעולה מיוחדת על מנת לצבוע, מה שאין כן הכא, הרי הוא מניח את המדחום על גבי המצח כדי שיצבע, ולכן חמיר טפי.
כלומר, שהטעם העיקרי לדבריו אינו הנימוק השני שכתב ביחס למשקפים המתכהים, אלא הטעם הראשון, שהאדם אינו עושה שופ פעולה במשקפים, ורק הולך לתומו.
ועם זאת, גם לדבריו, יש להרהר מה יהיה בנדון דידן.
החילוק שעושה הגרש"ז אינו קשור לגדרי כוונה. הרי גם מי שהולך עם משקפים מתכהים, עושה זאת כדי שהם יתכהו כשיוצא החוצה, אלא שאין שום מעשה מסויים שניתן לומר שהוא מעשה הצביעה. זאת בניגוד למי שמניח את המדחום על מצח החולה, שכל מה שעשה הוא בשביל שיתכהו האותיות.
ועל כן, כאשר מי שממלא את הכוס לא עושה זאת רק כדי לצבוע, אלא שרוצה לשתות משקה חם וכדומה, ורק לוקח כוס מסוג מסויים, כדי להנות גם משינוי המראה, אין זה נחשב 'שעושה פעולה מיוחדת על מנת לצבוע', ולכן יש מקום לומר שגם הגרש"ז היה מתיר את השימוש בכוס הפלא.
אם נסכם את הדברים, הרי שמדובר כאן במצב שהוא לכל היותר איסור דרבנן, אם נחמיר כשיטת הב"ח ודעמיה, שהרי סוף סוף המחיקה כאן היא זמנית, ולדעת האגרות משה והציץ אליעזר, היות שמדובר כאן בכלי שמיועד לכך, אין כאן אפילו איסור, וגם לדעת הגרש"ז יש מקום לומר שהיה מתיר בנדון דידן, והיות שבנדון דידן הציור ממילא נראה מתחת, אלא שנעשה קריא יותר כשהכוס מתחממת, נראה לי פשוט שניתן להקל בכוס הפלא ולהשתמש בה בשבת.
ראה מה שכתב רב אחד בדעת
הגרע"י, ולא ראיתי שכבודו כתב זאת
אין להשתמש בכוס-פלא בשבת ( שכאשר שמים בתוכה מים חמים, רואים ציור על דופן הכוס), אם מרוצה ונהנה מהציור שיוצא.
הסבר: כותב בחזון עובדיה, חלק ה, עמוד קסג:
מותר להשתמש בשבת במד חום שעשוי כרצועת סרט מפלסטיק, שאם יש חום לחולה נראות אותיות לטיניות, וכשמסירים אותו מעל החולה נמחקות האותיות.
מביא שם את הירושלמי, שבת, יב, ד, כאשר אחד מהם רוצה לשלוח מכתב לחבירו להודיעו דבר סודי, הוא כותב על מי עפצים על נייר חלק, ואין הכתיבה נראית כלל, וכשחבירו מקבל המכתב, הוא שופך עליו דיו שאין בו עפצים ונקלט מקום הכתב, ועל ידי כך הכתב ניכר ונראה לעין, וזה אסור. אלא שיש לחלק ולומר שדווקא כששופך דיו על המכתב שיקלוט את האותיות שבו, נחשב לכותב, כי שפיכת הדיו היא חלק ממעשה הכתיבה.
אך בנידון המדחום שאינו עושה שום מעשה של כתיבה , ורק ע"י החום של החולה מאירות האותיות , ואין לדבר שום דמיון למעשה הכתיבה שהיה במשכן , יש לומר שמותר. ובהר צבי (יור"ד, רל) שכתב, שלמרות שבירושלמי מבואר שגם באופן שע"י שפיכת הדיו הוא מפליט צורת האותיות, היינו משום ששפיכת הדיו הוי ככתיבה , אך במקרה שיש נייר שכתוב עליו כתב שאי"א לקרוא, ורק ע"י קירוב הנייר סמוך לתנור, על ידי החום הכתב חוזר ונראה, אז כאן אינו מוסיף דיו חדש אלא שע"י חום האש עושה את הראיה של פליטת האותיות הראשונות, אין זה כתב חדש, כי זה רק מפליט את הכתב הראשון שהוא כתוב ועומד. אמנם הפרמ"ג (שמ, ג) כותב שאיסור מדרבנן איכא, דדמי לכותב.
אך מביא הגרע"י את הצי"א (חלק יד, סימן ל) שמותר במד חום הנ"ל, כי זה לא מתקיים. גם כותב שם הגרע"י, שמכיוון שאין תכלית נתינת הסרט לשם הכתיבה אלא לדעת אם יש חום לחולה , יש לומר דהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה. וכותב הגרע"י שם ( בעמוד קסז) : בצירוף זה ובצירוף שהוא דבר שאינו מתקיים , יש להתיר לצורך חולה שאין בו סכנה. ( אז רואים מסגנון דבריו ש'כוס פלא' לא יתיר).
ואז כותב בעמ' קסח: לענין מחיקת האותיות ע"י הסרת הסרט ממצח החולה, שתוך כדי שניות , נעלמות האותיות, אז מכיוון שהוא מתכווין למחיקה, ועוד שזה גרמא שרק אחרי כמה שניות זה נעלם, ולכן זה תרתי דרבנן , שכאשר יש צורך בדבר, כגון שלא נמצא אצלו מד חום רגיל, אז נתיר. ( וגם מדבריו אלו, נראה שיאסור, לשפוך את המים כאשר הציור נעלם).