כאשר מגיע זמן פרעון החוב, וללווה אין כסף לשלם לבעל החוב, יכול המלווה לנקוט באחת משתי דרכים: לגבות את החוב מרכושו של הלווה – ממטלטלין או קרקעות שברשותו, או לקחת משכון.
בזמן שהמשכון נמצא בידי המלווה, אסור לו להשתמש בו, כי אם הוא ישתמש בו, יש בזה איסור ריבית מן התורה. בנוסף, בתורה מבואר, שאם הלווה הוא עני, צריך המלווה להחזיר לו את המשכון בזמן שהלווה צריך אותו – כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה. ומבואר בגמרא (בבא מציעא קיד:), שגם בזמן שהמשכון נמצא ביד הלווה, עדיין הוא נחשב גבוי למלווה, לעניין שביעית וגביה מיתומים.
הרווח של המלווה מלקיחת משכון הוא, שהוא עדיין יוכל לגבות מן הלווה כסף, כאשר יהיה לו, ובינתים, החוב נחשב כגבוי ואינו נשמט בשביעית, ואם מת הלווה ונפלו נכסיו לפני היתומים, עדיין יוכל המלווה לגבות את חובו מן המטלטלים שמשכן, ולא נאמר 'מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב'.
לקיחת משכון וגביית חוב נגד רצון הלווה
מה קורה כאשר הלווה אינו מעוניין לתת משכון. האם אפשר לאכוף אותו לתת את המשכון? באופן כללי, בתורה מוזכרים כמה לאווים לגבי גביית המשכון: 'לא תחבול רחים ורכב', 'לא תחבול בגד אלמנה', 'לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו'. וחז"ל מפרשים, ש'חבלה', היינו כאשר לוקחים את המשכון מבית הלווה נגד רצונו. מן האיסורים הנ"ל משמע, שאסור לאדם לקחת משכון מחברו נגד רצונו. מצד שני, מן הפסוק 'אם חבול תחבול שלמת רעך' נראה שמותר לקחת משכון, בתנאים כלשהם.
לדעת שמואל (בבא מציעא קיג.), שהלכה כמותו, איסור החבלה שייך הן במלווה עצמו, והן כלפי שליח בי"ד. אלא שאיסור זה הוא דווקא כאשר נכנסים בפועל אל בית הלווה. אבל אם בא לחבול בשוק, דהיינו לקחת משכון בכח מן הלווה, למלווה עצמו יש איסור גם בזה, אבל לשליח בית דין מותר. לשיטת התוספות (קיג. ד"ה אימא), גם למלווה אין איסור בלקיחת המשכון בשוק ('ניתוח' בלשון הגמרא) אלא רק מדרבנן, ובשליח בי"ד לא גזרו. ואילו לשיטת הרמב"ם (מלוה, פ"ג ה"ד) משמע שהאיסור הזה הוא מן התורה.
לפי זה יש לשאול כיצד ניתן לגבות חוב כאשר הלווה אינו רוצה לשלם?
בין סידור לבעל חוב ולקיחת משכון
כדי לענות על שאלה זו נתבונן בדין נוסף – דין סידור לבעל חוב.
בהלכות ערכין ישנו דין של סידור לבעל חוב. דין זה נלמד מן הפסוק "ואם מך הוא מערכך" – החייהו מערכך (ערכין כד.). ובמשנה שם (כג:):
אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפליו לו אבל לא לאשתו ולבניו אם היה אומן נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין חרש נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט.
משמעותו של הסידור הוא, שכאשר נוטלים את ממונו של העני שהקדישו לערכים, אין נוטלים ממנו כל ממונו, אלא משאירים לו רכוש מינימלי, כדי שהוא יוכל להתקיים. רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף (בבא מציעא סט.) והרמב"ם (מלוה פ"א ה"ז) ורא"ש (בבא מציעא שם סימן מז) פסקו, שגם כשגובים חוב, יש דין סידור.
התוספות (בבא מציעא קיד. ד"ה מה השני) שואלים, מה היחס בין סידור לחובת החזרת המשכון – אם מסדרים לבעל חוב, מדוע הוא צריך את מה שמשכנו לו, הרי יש לו כלים נוספים, ואם צריכים להחזיר, בשביל מה לסדר?
מכח קושיא זו כתב רבנו תם, שסידור לא נעשה בזמן שלוקחים משכון, אלא כאשר באים לגבות. דהיינו, שכאשר המלווה בא לגבות את חובו, אם אין ללווה כדי לשלם לו בכסף, יכול המלווה ליטול את המטלטלים של הלווה לגביה. אבל אם אין המלווה רוצה מטלטלים, אלא רוצה לחכות עד שישלם לו הלווה בכסף, יכול לקחת בינתים את המטלטלים של הלווה בתורת משכון. במידה והוא לוקח משכון, אין דיני סידור, כיוון שממילא כל פעם שירצה הלווה את הכלי, יוכל ליטול אותו מן המלווה. ואילו כאשר באים לגבות, שאז אין יותר חזרה, אז צריך לסדר ללווה, ואת שאר המטלטלים נוטל המלווה בחובו.
אף שראשונים אחרים חולקים על רבנו תם, השולחן ערוך (סימן צז סעיף טו) פוסק כדעת רבנו תם, ולדבריו ברור שכל ההגבלות על כניסה לבית הלווה נאמרו ביחס ללקיחת משכון, ולא ביחס לפרעון החוב עצמו.
מצבים שבהם מותר למשכן בכח
עוד יש לציין, שישנם גם מצבים, שבהם ניתן למשכן בכח.
בברייתא בגמרא (בבא מציעא קטו.) נאמר:
תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבט עבטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב … לצד שני לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר לשכר פונדק לשכר דיוקנאות יכול אפילו זקפן עליו במלוה תלמוד לומר משאת מאומה.
דהיינו, שכאשר החוב אינו מחמת הלוואה, אלא מחמת שכירות, או כשגובים מן הערב, אין בזה איסור למשכן בכח. וכתב בעל התרומות (מובא בב"י סמ"ט), שכשם שאין בהם איסור משכון בכח, כך גם לא נוהג בחובות אלו דין סידור.
הלכות אלו משקפות את העובדה, שבחובות שנוצרים מחמת הלוואה, קיימות הלכות ייחודיות שאינן קיימות בחובות הנובעים ממכר וכדומה. רק חוב מחמת הלוואה נשמט בשביעית, ומדאורייתא, רק על חובות מחמת הלוואה יש איסור רבית. במקום אחר הסברנו , שהסיבה לכך היא שהמכשיר הכלכלי של הלוואה מיועד, על פי התורה, לצרכי חסד, ולכן חלות בו יותר הגבלות על המלווה.