שאלה:
בתהליך המיון בדואר, הממיין עומד וזורק את דברי הדואר השונים לעגלות שונות, בהתאם ליעד שאליו דברי הדואר אמורים להגיע. בעגלות הקרובות לממיין ניתן להניח את דברי הדואר, אבל לעגלות הרחוקות אי אפשר להגיע אלא בזריקה.
לפעמים מגיעים דברי דואר שהם ספרי קודש – הרמב"ם היומי וכיו"ב. האם מותר לזרוק אותם?
יש לציין שאין אפשרות ללכת לעגלות הרחוקות, כי מדובר בהארכת התהליך בצורה משמעותית מאוד, והמיון צריך להתבצע במהירות.
תשובה:
כתבי קודש שעוד לא למדו בהם, מותר לזרוק אותם לשם מיונם.
נימוקים:
באופן עקרוני, אסור לזרוק כתבי הקודש. כך מבואר בגמרא בעירובין (צח.):
אמר רב אחא בר אהבה: זאת אומרת: אין מזרקין כתבי הקודש.
וכן פסקו הרמב"ם (הלכות תפילין פרק י הלכה ה) והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רפב סעיף ה).
אמנם, בנדון השאלה יש להתיר. בגמרא בסנהדרין (מז:) נחלקו אביי ורבא מה הדין במי שארג בגד עבור מת. אם השתמשו בבגד כתכריכים למת, הבגד נאסר בהנאה. אולם, מה הדין אם הבגד עוד לא שימש בפועל לכיסוי המת, אלא רק נארג עבורו. פעולה זו נקראת 'הזמנה' וההלכה היא כדעת רבא, ש'הזמנה לאו מילתא'.
אחת ההשלכות של דין זה שמתוארת בסוגיא שם היא, שאם אדם הכין נרתיק לתפילין, הנרתיק אינו הופך להיות תשמיש קדושה עד שמניחים בו בפועל את התפילין, וקודם לכן, מותר להניח בו כסף.
על פי זה כתב החפץ חיים (מכתבי החפץ חיים מכתב פג) שניתן לתלוש דפים מגמרא שעדיין לא למדו ממנה כדי לצלם אותם, משום ש'הזמנה לאו מילתא', ולא חל עליהם עדיין דין קדושת כתבי הקודש.
ואמנם, גם אם עוד לא למדו בספרים, מן הראוי שלא להתייחס אליהם בזלזול, ולזרוק סתם כך. אבל כשיש צורך, כגון בשביל למיין במהירות וכדומה, ניתן לזרוק אותם.
עוד יש לציין שכל האמור מתייחס לדפים מודפסים. ספרי תורה תפילין ומזוזות, כיוון שכותבים אותם 'לשמה', קדושתם אינה נובעת מהלימוד בהם, והם קדושים מיד בכתיבה, ואותם כמובן אסור לזרוק.