שאלה:
האם יש בעיה הלכתית להחזיר אבדה לגוי? האם ראוי לעשות את זה?
תשובה:
נראה לי, שבימינו ניתן להחזיר אבדה גם לגוי, כל שהמשיב עושה זאת מפני שהוא חושב שזה לא ישר להחזיק אצלו חפץ שהוא יודע של מי הוא. ואם יש חוק באותו מקום, יש גם חיוב להחזיר, הן מצד דינא דמלכותא, והן מצד חילול השם אפשרי.
נימוקים:
בגמרא בב"ק קיג: נאמר:
אמר רב חמא בר גוריו אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי…
תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסור.
מהגמרא לומדים, שאין צורך להשיב אבדה. אמנם, כשיש חילול ה' בכך, חייבים להשיב אבדה.
ובגמרא בסנהדרין (עו:):
אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו.
ופירש רש"י:
והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם.
בביאור דברי רש"י כתב הרב עוזיאל (עכו"מ ונכרי בדיני ישראל, 'בצומת התורה והמדינה כרך ב):
שכל ענין השבת אבידה אינו דין ומשפט, שהרי אין שורת הדין מחייבת אדם הרואה אבידה לטפל בה ולשומרה בשמירה מעולה עד אשר ישיבנה לבעליה בשלמותה, וגם להכריז עליה פעם ושתים ושלש, ולחקור את בעליה בסימנין שהוא נותן, אלא כל זה מצוה מיוחדת לישראל מצד האחווה, כדיוק לשון המקרא "אבדת אחיך" "עד דרוש אחיך אותו"… וכיוון שכן אין חובת מצוה זו קיימת אלא בשומרי מצוות התורה מפני חשיבות אותה המצוה, ולא באותם שבועטים בתורה, אפילו אם הם ישראלים, כמו שפסק הרמב"ם…
כלומר, השבת אבדה אינה באה ממידת הדין, אלא ממידת החסד. חסד אנו מצווים לעשות רק עם אחינו, ולא עם גויים. מי שעושה חסד סתם כך עם גוי, מראה שאינו מבין את ההבדל בין יהודי לגוי.
ברמב"ם (הלכות אבדה יא, ג) כתב:
אבידת הגוי מותרת… והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה.
מדברי הרמב"ם עולה, שבמקום שיש קידוש השם בהשבת האבדה, שידעו הגויים שהישראלים הם בעלי אמונה, לא זו בלבד שאין איסור להשיב אבדה, אלא אדרבה, הרי זה משובח. מהי כוונת הרמב"ם 'שהם בעלי אמונה'?
נראה לי לפרש, שהכוונה היא הם ישרים, דהיינו שניתן להאמין בהם. והכוונה, שבמקום שבו הגויים גם כן חושבים שצריך להחזיר אבדה, וממילא מי אינו מחזיר אבדה הוא רמאי, יש בהשבת האבדה הוכחה לכך שהישראל הוא ישר, ובזה מתקדש שם שמים.
לאור זאת, אפשר לומר גם בהסבר דברי רש"י, שרק במקום שבו לא מקובל להשיב אבדה, ומי שמשיב אבדה יחשב רחמן לפנים משורת הדין, נאמר שיש איסור, משום מראה שאינו מבין מצוות בוראו. אבל במקום שבו השבת אבדה היא לא סמל לחסד, אלא סמל ליושר, יש בהשבת אבדה של יהודי גם משום קידוש השם, ועל כן גם לא יהיה איסור, ואם יודעים שמדובר ביהודי המשיב, יהיה זה גם משובח, מצד קידוש השם שבדבר.
עוד נקודה שעולה מדברי הרמב"ם היא, שבניגוד לרש"י, הוא מפרש שהאיסור אינו מצד שמשווה יהודי וגוי, אלא מצד שמחזק בזה ידי עוברי עברה. בבאר הגולה (חו"מ רסו אות ב) כתב:
וממה שכתב הרמב"ם מפני שהוא מחזיק וכו', נראה לעניות דעתי דסבריא ליה דלא אמרה רב שם בסנהדרין, אלא בגויים עובדי עבודה זרה, ולא בגויים שבזמן הזה, שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה.
גם בטור, בחלק מהנוסחאות נאמר שאבדת עובדי ע"ז מותרת, ובבית יוסף התלבט בדעת הטור אם כתב כן מאימת הצנזורה, או שהוא סבור שהדבר כך מעצם הדין. אם כן, לדעת הרמב"ם, ואולי כן גם דעת הטור, בגוי שמאמין בבורא עולם אין איסור להשיב לו אבדה.
עוד יש מקום לומר, שבמקום שהחוק מחייב להחזיר אבדה לכל אדם, בלי הבדל דת וגזע, ממילא הדבר ניכר שרואים את השבת אבדה כחובה וישרות, ולא כחסד בעלמא, וממילא יהיה מותר להשיב אבדה גם מבחינה הלכתית.
הרב עוזיאל (שם) מעלה סברא נוספת, שבמקום שיש חוק, ממילא יהיה גם חיוב להשיב אבדה מצד דינא דמלכותא דינא, וגם מצד חילול השם. ביחס לדינא דמלכותא דינא, נציין שכיו"ב מצינו דינא דמלכותא דינא גם בהקשרים אחרים בהלכות השבת אבדה, כגון ביחס לאבדה ששטפה נהר (עיין סימן רנט סעיף ז, וסימן שנו סעיף ז). וכעין זה גם אצל הרב ראובן מרגליות (טל תחיה עמ' עו):
כן אמרם שאין משיבים אבידה לעכו"ם הוא לאשר גם הם אינם משיבים אבידה דפרסאי אמרי אבידתא למלכא (ב"מ כ"ח ע"ב ) … אבל כעת שמנמוסי עם ועם האבידה נחזרת לבעליה מחויבים להשב אבידה ראה ספר חסידים סימן שנח.
לאור האמור נראה לי, שבימינו ניתן להחזיר אבדה גם לגוי, כל שהמשיב עושה זאת מפני שהוא חושב שזה לא ישר להחזיק אצלו חפץ שהוא יודע של מי הוא. ואם יש חוק באותו מקום, יש גם חיוב להחזיר, הן מצד דינא דמלכותא, והן מצד חילול השם אפשרי.