כשהגר שפחת שרה נכנסת להריון, היא מתחילה לזלזל בגבירתה: "וַתַּהַר, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". הזלזול פוגע כל כך בשרה, שהיא מענה את שפחתה, עד שזו בורחת.
הפרשנים מתחבטים בשאלה, האם שרה נהגה כשורה. מחד, אברהם מאשר את מעשיה של שרה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ", ולאחר בריחת הגר, המלאך אומר לה לחזור: "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". ומצד שני, סוף סוף, התורה קוראת למעשיה של שרה "עינוי".
הרמב"ן מפרש, שאכן מדובר בחטא של שרה, שלא היתה צריכה לענות את שפחתה. והעונש לעם ישראל על עינוי זה, הוא שישמעאל עתיד לענות בחזרה את עם ישראל. אולם, מדוע באמת שרה חטאה בכך, ומה בא הסיפור ללמדנו?
נחמה ליבוביץ' מפנה את תשומת לבנו למסגרת של הסיפור: אחרי הבטחות חוזרות ונשנות לזרע, ואחרי עשר שנים בארץ, עדיין לא נולד לאברהם אבינו בן. שרה עושה מעשה הירואי, ומקריבה את הזוגיות שלה, בשביל הזרע. היא מכניסה אשה אחרת למערכת הנישואין, כדי שלאברהם יהיה בן. זה לא עוזר לשרה עצמה. אין לה בן. אבל יהיה לאברהם בן, מאישה אחרת.
זוהי הקרבה מרשימה מאוד. אולם, מסתבר, שההקרבה דרשה משרה יותר מדי. היא לא מסוגלת לקבל את הגר כאשה שניה בבית, וההקרבה הופכת קשה מנשוא, עד כדי כך שהיא נופלת מבחינה מוסרית, ומענה את שפחתה. ואולי זהו המסר של הסיפור. כלשונה של נחמה ליבוביץ': "המתמתח מעל לקומת אנוש, ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו – ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף. שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו".