מדי שנה, בפרשת משפטים, אני מהרהר בעובדה המדהימה, שהתורה ממקמת את העיסוק הרחב בענייני בין אדם לחברו בין שני חלקיה של ברית מתן תורה – בין פרשת יתרו, ובין ברית האגנות, החותמת את פרשת משפטים.
המשמעות של המיקום של פרשת משפטים הוא במה שאומרים חז"ל:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים. 'ואלה' מוסיף על הראשונים – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
עבודת ה' שלנו היא לא רק בענייני בין אדם למקום, ואפילו לא רק בבין אדם לחברו כיחידים, אלא הסדרת המערכת החברתית כולה, היא חלק מעבודת ה'.
ויחד עם זאת, מדי שנה, ובמיוחד בשנים האחרונות, כשאני עסוק בין השאר בכתיבת ניירות עמדה על הצעות חוק, אני גם מסתבך עם המשמעות הקונקרטית של העמדה הזו. כי כשאנחנו מנסים להתבונן באתגרים שעומדים בפנינו היום, כחברה, קשה למצוא את התשובות עבורם בפרשת משפטים. כמה אנחנו רוצים משק ריכוזי? כמה התערבות צריכה להיות לשלטון בעניינים עסקיים? מה זה התנהלות עסקית הוגנת וכיצד מקדמים אותה? אלו שאלות, שאין להן תשובה חדה וברורה, העולה מפרשת משפטים, ומהמסכתות המלוות אותה. נדיר מאוד, שבוויכוח משמעותי בימינו, מישהו יאמר בצדק ש'ההלכה אומרת כך' על הדיון הזה. אז איפה הבשורה של פרשת משפטים בדורנו?
אני חושב, שהבשורה קיימת, אם אנחנו מוכנים לאמץ שפה תורנית 'רכה' יותר. עם קום המדינה, לרב הרצוג ולכלל חברי הרבנות הראשית, היה חזון, שספר החוקים של מדינת ישראל יהיה התורה. אני לא בטוח אם הוא האמין שאכן יהיה אפשר לנהל את המדינה רק על סמך השולחן ערוך, אבל היום אני משוכנע שזה לא המצב. בשאלות החברתיות המודרניות אי אפשר להציג עמדה חתוכה 'כך היא עמדתה של תורה'. אבל אפשר להציג עמדות, המבוססות גם על מקורות תורניים. יש לנו הזדמנות להשמיע קול בדיון, שהוא קול תורני מחד, אבל הוא עם מספיק ענווה, להיות רק 'קול' בין הקולות השונים. לא חתוך והחלטי כפי שאולי היה בעבר.
אפשר להדגים את העניין בקלות בתוך עולמה של תורה. אולי פעם, לרב המקומי היתה יכולת לקבוע בנחרצות כיצד ראוי שהדברים יתנהלו בקהילה, מבחינה תורנית. אבל היום ברור, שבקהילות השונות, ישנם אנשים שמגיעים מבתי מדרש רוחניים שונים, ועמדתם על הדרך התורנית להתנהלות הקהילה, שונה. כך שהקול של הרב הופך להיות אחד מתוך כמה קולות. לפעמים עמדתו היא הקובעת, ופעמים רבות – לא.
הוא הדין גם בזירה הלאומית. עמדתם של רבנים הופכת להיות פחות ופחות עמדתה של התורה, ובמקום זאת – עמדה תורנית. קרי, עמדה המבוססת על תפיסת עולם תורנית. עמדה כזו, היא הרבה פחות נחרצת. אי אפשר לומר 'קבלו דעתי'.
כיוון שמדובר בעמדה פחות נוקשה והחלטית, אני חושב שהיא גם לא צריכה להיות עמדתם של רבנים בדווקא. כל אחד מאיתנו, בתחום המקצועי שלו, יכול להביא קול של תורה. לא קול שקובע, קול שהוא חד משמעי, אבל כן לתרום מהשפה והמושגים של התורה, לשיח הכללי המקצועי, כל אחד מאיתנו, בתחומו.
אולי התרגום המעשי בן זמננו, של הבשורה של התורה בתחום שבין אדם לחברו, הוא שכל אחד מאיתנו יכיר את הדילמות הערכיות הקשורות לעיסוק שלו, וידע לעסוק בדילמות האלו גם סביב מקורות תורניים. לא בשביל לקבוע עמדה נחרצת, אלא בשביל לתת לקולה של התורה להישמע בדיון על דילמות אלו.