הפסוק החותם את פרשת השבוע שלנו הוא: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". הפירוש המוכר יותר לפסוק זה הוא מה שכותב רש"י, שבעלייה במדרגות, יש בעיה של גילוי ערווה. אולם, הגמרא במסכת סנהדרין (ז:) מביאה דרשה נוספת של בר קפרא: " מנא הא מילתא (מניין זו האמירה) דאמרו רבנן הוו מתונין בדין? דכתיב לא תעלה במעלת, וסמיך ליה ואלה המשפטים". כלומר, העלייה במדרגות, ולא בכבש, היא עלייה מהירה יותר.
ספר החינוך כותב, שהצורך לעלות במתינות קשור ליראת הקודש הנדרשת במקדש. לא רצים בבית המקדש, אלא מהלכים עקב בצד אגודל. ההליכה האיטית היא ביטוי של ריסון. אבל המהר"ל הולך בדרך אחרת. לדעתו של המהר"ל, המתינות נחוצה פשוט כדי להגיע לעומק הדברים. אי אפשר להגיע אל הקודש מתוך לחץ. דרושה מתינות. אולי הדברים קשורים לכך, שהתקדמות אל הקודש היא לא רק עניין שבשכל. יש להתקדמות משמעויות בהיבטים רבים של הנפש, שכולם צריכים 'להתמקם מחדש', כדי להגיע אל המדרגה הבאה. זה נכון בהתקדמות אל הקודש וזה נכון בדרך שלנו לחריצת דין.
החיים המודרניים דוחפים אותנו לתזזיתיות מסויימת. תזזיתיות, שפעמים רבות אינה נותנת מקום לתנועת נפש בריאה וטובה. מרוב מרוץ, לנסות להספיק אנו מגיעים לדברים חדשים, אבל בצורה לא בשלה, שאינה מופנמת עד הסוף, שיוצרת הכרה חלקית בשכל, אבל לא הפנמה מלאה ומשמעותית של הדברים.
ואילו עבודת ה' מעודדת אותנו לחפש את הרוגע והמתינות, את העיכול האיטי של הדברים, ודווקא שם, מתרחשות ההארות וההתקדמויות המשמעותיות.