אחד ההבדלים בתוכן של עשרת הדברות, בין מה שנכתב בפרשת יתרו למה שנכתב בפרשת ואתחנן, הוא ביחס לטעמה של מצוות השבת. בפרשת יתרו נאמר:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

ואילו בפרשת ואתחנן נאמר:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-הֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-הֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

ההנמקה בפרשת יתרו לשמירת השבת היא 'זכר למעשה בראשית'. ואילו בפרשת ואתחנן ההנמקה היא 'זכר ליציאת מצרים'.

כפי שהסברנו בהקדמה לעיסוקנו בטעמי המצוות, טעמי המצוות משליכים על אופן הקיום של המצוות. ננסה להדגים זאת גם כאן.

באיזה אופן שבת היא 'זכר למעשה בראשית'? בראש ובראשונה, העובדה שאנו שומרים שבת היא עדות על באמונתנו בבריאת העולם. אין טעם טבעי למחזור בין שבעה ימים, וכל הסיבה שאנו שומרים מחזור זה היא כעדות לתהליך הבריאה שכלל את ששת ימי המעשה ואת יום השביעי שבעקבותיהם.

אולם, מעבר לכך, גם המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות הקשורות בבריאה. לא הטורח הוא  המגדיר את איסור המלאכה בשבת, אלא העובדה שיש כאן יצירה של דבר חדש. מסיבה זו כותב רבנו תם (מובא באור זרוע חלק ב סימן פב), שמלאכת הוצאה היא מלאכה גרועה, שכן אין כאן שום יצירה של דבר חדש.

בהמשך לקו זה, כותב רש"י (שבת נא:) שהסיבה שאסור לרסק את השלג כדי להפוך אותו לקרח היא שהעושה כן מוליד מים, וזה דומה למלאכה, משום שכביכול אדם 'בורא' את המים. הרי, שאף בדבר שאין בו איסור מלאכה כלל, נאסרה מדרבנן פעולת הבריאה.

 

ובמה שבת היא 'זכר ליציאת מצרים'? כאמור, נימוק זה מופיע בפרשת ואתחנן, ושם נאמר:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

הדגש בשבת, במובן של יציאת מצרים, הוא חובת המנוחה.

ראשית, יש במנוחה זו אלמנט סוציאלי מובהק.  לא רק האדון נח, אלא גם עבדיו. על רקע זה ניתן להבין את דבריו של הנביא ישעיה (פרק נו):

כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע:

מה הקשר בין שמירת משפט וצדקה ובין שמירת השבת? אם השבת היא עניין של מנוחת העובדים, הרי שהיא חלק מהותי מהצדקה והמשפט.

וגם בהלכה יש לחובת המנוחה כמה ביטויים. הרמב"ן (ויקרא כג, כד) מסביר את חובת ה'שבתון' הנוהגת בשבתות וימים טובים:

ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.

לדעת הרמב"ן, בשבת יש חובה מן התורה לנוח. מי שמבלה את כל השבת בעבודות, אף שכל עבודה כשלעצמה אינה אסורה כלל או אסורה רק מדרבנן, ביטל גם מצוות עשה מן התורה, לשבות בשבת.

בדומה לכך כותב גם הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד, יב):

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.

איסור טלטול מוקצה נועד, בין השאר, לקיום הטעם של 'למען ינוח'.

האם המנוחה הזו היא רק עניין סוציאלי? לרב קוק (הקדמה לשבת הארץ) ישנו הסבר נוסף לחשיבותה של המנוחה. הרב קוק אומר, שחיי המעשה הדורשים מאיתנו מאמץ בלתי פוסק להתרכז בכאן ועכשיו מפריעים להתרוממות הרוח והתגלות הקדושה. לשם כך, נדרשת מנוחה:

היחיד מתנער מחיי־החול לפרקים קרובים, – בכל שבת. ״בא שבת באה מנוחה". מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות. חפצים רוחנים, כפי טבע-מקורה.

המנוחה היא לא רק מנוחת הגוף, אלא מנוחת הנפש, שמאפשרת לקדושה שבעולם לשרות עלינו.

 

עד כה עסקנו בשנים מן הטעמים למצוות שבת, הנובעים משתי ההנמקות השונות למצוות השבת בעשרת הדברות: התורה היא זכר למעשה בראשית, והתורה היא זכר ליציאת מצרים.

כעת נעמוד על טעם נוסף לשבת. בפרשת כי תשא אומרת התורה:

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

אמנם, גם כאן מוזכר ההקשר למעשה בראשית, אולם יש בפסוקים אלו דגש מיוחד, על היותה של השבת ברית בין הקב"ה ובין עם ישראל.

ברית זו מתוארת במדרשים רבים כזיווג שבין עם ישראל והשבת. כך למשל המדרש בבראשית רבה (פרשה יא אות ח):

רבי שמעון בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא,רבונו של עום, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך היינו דבור (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו.

וכן בפיוטים רבים, כדוגמת הפיוט לכה דודי, ועוד אחרים.

מהו תוכן הברית שבין הקב"ה לעם ישראל, שבא לידי ביטוי בשבת? המפרשים נחלקו בשאלה כיצד לפרש את הפסוק ' לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם' – מי אמור 'לדעת'.

רש"י במקום מפרש, שהכוונה לאומות העולם. דהיינו, על ידי כך שיהודים שובתים בשבת, הם ניכרים, והגוים מבינים שאנו העם הנבחר. לעומת זאת, האבן עזרא פירש, שה'לדעת' מוסב על בני ישראל:

שתדעו שאתם מקודשים לי. וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה. וכן: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג), כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה. והעד הנאמן שנת השמיטה, שהיא כמו השבת. ואמר הכתוב, שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסכות שהוא בראש השנה. ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו.

על פי האבן עזרא, השבת נועדה כדי שאנחנו נדע שאנו מקודשים, שנהפוך את השבת ליום קדוש על ידי לימוד תורה.

בפשטות, הביטוי המעשי של טעם זה הוא צד ה'עשה' של שבת. מצוות הקידוש מכוונת לעניין זה, גם הרבה

הדרכות של חכמים לתוכן של שבת נשענות על הצורך לנצל את השבת כדי להתקדש. כך כותב הירושלמי (שבת פרק טו הלכה ג):

לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך.

וכך כותב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה י):

אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.

אלא שהבנה זו של הברית מקשה עלינו בהבנת הפסוקים. מדוע התורה מסיימת את פרשת השבת כברית בעיסוק דווקא בבריאת העולם?

דומני, שהתשובה לשאלה זו נעוצה בשאלה יסודית – מפני מה שבת הקב"ה ביום השביעי? וכי לא היה אפשר להתחיל מיד את השבוע שאחריו?

התשובה לשאלה זו פשוטה. שבת הוא היום שבו ניתנת לעולם האפשרות להתקדש. העצירה מהעשייה היום יומית היא הכלי המאפשר התקדשות.

אולם, בפועל, למרבית האנושות לא ניתן יום השבת. כך לומדת הגמרא בסנהדרין (נח:) מן הפסוק (בראשית ח, כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתו", שגוי ששבת, חייב מיתה. שכן, בהעדר הקדושה, השביתה כשלעצמה היא ריקה מתוכן. אדרבה, הבטלה מביאה לידי שעמום.

רק עם ישראל נבחר להיות נושא הקדושה, ולכן רק לעם ישראל ניתנה השבת. לא בשביל לנוח בלבד, אלא בשביל לנצל את מנוחת הנפש להתעלות והתקדשות. ועל כן השבת היא אות ברית מיוחד בין הקב"ה ובין עם ישראל, עדות ליכולתו של עם ישראל להתקדש.