האם האיסור נוהג גם בגויים
זו לשון הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצט):
והמצוה הרצ"ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר שהוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול ולשון ספרא לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה.
מתבאר מלשונו של הרמב"ם שישנם שני חלקים באיסור לפני עוור:
חלק אחד הוא 'בהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה'. דהיינו לתת עצה שאינה הוגנת. מלשונו של הרמב"ם נראה, שאיסור זה הוא דווקא בין יהודי ליהודי, שהרי התבטא 'קצתנו את קצתנו'.
החלק השני הוא הכשלה בעבירה.
גם בספר החינוך (מצווה רלב) מבואר באותה הצורה:
לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה [שם] אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו.
וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ה ע"ב] במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'.
דברי הרמב"ם וספר החינוך סותרים לכאורה ברייתא מפורשת. הגמרא (עבודה זרה ו. ועוד) אומרת:
תניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול.
הרי מבואר בגמרא, שאיסור לפני עיוור שייך גם בהכשלה של גויים.
בספר לפני עוור (סימן א אות ג) כתב:
כתב בבית ישי (סימן י) ליישב, דבאמת שני דינים יש בלפני עוור – האחד כפשוטו – שנותן מכשלו או משיא עצה שאינה הוגנת, והוא מסוג המצוות שבין אדם לחברו, וכמו שכתב הרמ"ה (בבא בתרא כו) דהא דאמרינן גרמא בנזיקין אסור, הוא מהך קרא דלפני עוור לא תתן מכשול.
ועוד יש בלפני עוור איסור שבין אדם למקום והוא, דבמכשיל בעבירה הוי אביזרייהו של כל אזהרות שבתורה. דהיינו, דהמכשיל באיסור שבת עובר על איסור של שבת וכיו"ב.
ולפי זה אתי שפיר – דודאי איסור גרמא בנזיקין ליכא במכשיל גוי, מה שאין כן האיסור מצד בין אדם למקום, ודאי נוהג אף במכשיל גוי.
דהיינו ששני הסוגים של איסור לפני עיוור שונים גם בטעמם. איסור הכשלה בעצה רעה הוא איסור בין אדם לחברו, והוא נוהג רק כלפי יהודים. איסור הכשלה באיסור הוא מטעם שהמכשיל שותף באיסור של העובר, והוא נוהג גם בגויים.
כיוצא בזה בהקשר אחר כתב גם באחיעזר (חלק ג סימן סה):
ויש להעיר ברבית דרבנן למה שחקר בשו"ת פני יהושע דבאיסור דרבנן עובר משום לפני עור מדאורייתא דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת ואיך מותר רבית דרבנן ללות הא מכשיל את המלוה ועובר משום לפני עור מדאורייתא וכן יקשה עמש"כ בתשו' הרשב"א לחקור דחל שבועה על רבית דרבנן דהא עובר לפ"ע מדאורייתא – אולם י"ל דבלפני עור יש ב' סוגים לפ"ע כפשוטו שנותן מכשול או משיא לו עצה שאינה הוגנת, דזהו שייך רק בשוגג שאין העור יודע, והשואל עצה אינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו. ויש עוד סוג לפני עור באיסורים כמו מושיט לו כוס יין לנזיר דבזה גם במזיד עובר לפ"ע, אעפ"י שהנזיר יודע שהוא אסור מ"מ המכשיל עובר וזהו דין דלפ"ע מיוחד באיסורים. ועל כן אם נימא דגם בדרבנן עובר משום לפ"ע דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת לו היינו דוקא בשוגג, דזהו לפני עור במילי דעלמא, אבל במזיד דזהו דין מיוחד דלפ"ע באיסורים בזה אם הוא מכשיל באיסור תורה עובר משום לפ"ע מן התורה ואם הוא איסור דרבנן עובר משום לפ"ע מדרבנן.