המקורות למושג של קדושה ראשונה וקדושה שניה

בכמה מקומות בש"ס דנו התנאים והאמוראים בשתי קדושות שבהם התקדשה ארץ ישראל. קדושה אחת, היא קדושת עולי מצרים בימי יהושע, והקדושה השניה היא קדושת עולי בבל, בימי עזרא ונחמיה.

במסכת מגילה (י.) אומרת הגמרא:

אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה. קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, וקא סבר: קדושה ראשונה – קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר – אף נחלה יש אחריה היתר.
אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. – ומאי טעמא קא הדר ביה? – משום קשיא דרב מרי. דמותיב רב מרי: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר. ועוד תנן: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה לנחלה?
תנאי היא: דתנן אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל, וקלעים לעזרה. אלא שבהיכל בונין מבחוץ, ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה – קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא. מכלל דרבי אליעזר סבר: לא קידשה לעתיד לבוא.

כלומר, נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה, האם קדושה ראשונה, שקידשו עולי מצרים קדשה גם לעתיד לבוא, או שהיא בטלה עם חורבן בית המקדש הראשון.

הגמרא מציינת שתי נפקא מינות לשאלה זו: (א) האם יש היתר במות בזמן החורבן (ב) האם בית המקדש קדוש גם בזמן הזה.

ובהמשך הסוגיא נזכרת נפקא מינה נוספת. המשנה בסוף ערכין (לב.) מונה רשימת ערים שהן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, לגבי דין מכירת בית מושב עיר חומה. התנאים (בסוגיא במגילה) נחלקו בשאלה האם קדושת הערים האלו היא מחמת הקדושה הראשונה או שהיו צריכים לחזור ולקדש אותן:

כי הני תנאי. דתניא, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום, אבל הראשונות – בטלו משבטלה הארץ. אלמא קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. ורמינהו, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: וכי אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגב, וכתיב כל אלה ערים בצרת חומה גבהה, אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום. – קידשום? השתא הא אמרי לא צריכא לקדושי! אלא: מצאו את אלו ומנאום. ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון – כל המצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה – קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. קשיא דרבי ישמעאל אדרבי ישמעאל! – תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי.

נפקא מינה נוספת מתוארת בסוגיא במסכת חגיגה (ג:):

תניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? – אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.
אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו.
בכה רבי אלעזר ואמר: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". אמר לו (רבי אליעזר לרבי יוסי): לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו.

כאן מבואר, שסוגיית קדושה ראשונה וקדושה שניה נוגעת גם לשאלה של חיוב תרומות ומעשרות.

לכאורה, כשם שקדושה ראשונה בטלה עם חורבן בית המקדש הראשון, היינו צריכים לומר שקדושה שניה בטלה עם חורבן בית המקדש השני והיציאה לגלות. הנושא הזה קשור לסוגיא נוספת שנמצאת במסכת יבמות (פב.). בגמרא שם מוזכרת שיטת רבי יוחנן, שחיוב תרומה בזמן הזה דאורייתא. על כך שואלת הגמרא מברייתא, ומתרצת שמדובר במחלוקת תנאים:

וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא? והתניא: … אלא לרבי יוחנן קשיא! הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה – ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן, וא"ר יוחנן: מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי.

כאן מבואר שלדעת רבי יוסי ורבי יוחנן, קדושה ראשונה אמנם בטלה, אבל קדושה שניה לא בטלה, וכך סובר רבי יוחנן. ואילו רבנן החולקים על רבי יוסי, סוברים שקדושה שניה בטלה גם כן, ולכן תרומה בזמן הזה דרבנן.

נמצא שיש כאן בפשטות שתי שאלות.

• שאלה ראשונה, האם קדושה ראשונה בטלה, או שהיא קיימת. בשאלה זו נחלקו התנאים במגילה ובחגיגה.
• שאלה שניה היא, האם קדושה שניה בטלה או לא. בשאלה זו עוסקת הסוגיא ביבמות.

קדושת הארץ לעניין המצוות ומעלת הארץ באופן כללי

בהקדמת הרב קוק לשבת הארץ (פרק טו) הוא מזכיר את אחת ההתנגדויות של הרידב"ז להיתר המכירה (לקראת סוף הקונטרס, ד"ה ובעיקר ההיתר[1]):

אמנם ידידי הגאון ר׳ יעקב דוד רידב״ז שליט״א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע״י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לגכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ-ישראל, הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל?!

כלומר, אם מוכרים את ארץ ישראל כדי להפקיע את קדושתה לעניין מצוות שביעית, שוב אין מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל.

דברי הרידב"ז מבוססים על ההנחה שקדושת ארץ ישראל לגבי המצוות התלויות בארץ היא אותה הקדושה האמורה לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל ומעלתה של ארץ ישראל.

דברי הרידב"ז מתאימים להבנה אפשרית בדעת רבנו חיים הנזכרים בתוספות במסכת כתובות (קי: ד"ה הוא אומר):

והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.

מדברי רבנו חיים נראה, שהוא מבין שאין מצוות ישוב ארץ ישראל כאשר אי אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ[2].[3]

הרב קוק דוחה את דברי הרידב"ז, וטוען שמצוות ישוב ארץ ישראל מושפעת ממעלת ארץ ישראל, ואלו אינן תלויות בקיום המצוות בפועל. הוא משווה את מצוות ישוב ארץ ישראל עם מצוות תלמוד תורה:

כי ארץ-ישראל דומה בזה לתלמוד־תורה. ותלמוד- תורה, אע״פ שהוא מביא לידי מעשה המצות כולן, מכל־מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כ״א הכשר למעשה המצות. אבל (-אלא) היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקיים כלל, אין שיעור למעלת הלימוד ההוא…כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע״פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצות, שאין לגו דוגמתן בחוץ־לארץ, וק״ו בבנינה… מ״מ לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה מצות או אם יש איזה דוחק, המונע מקיום המצות ומכריח לבקש דרכים כדי להיות נפטרים מהן מפגי הדחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחיבת מצות ישיבתה.

כלומר, כשם שמצוות תלמוד תורה היא מצווה עצמאית, אף שהיא גם מביאה לידי מעשה ,כך גם מצוות ישיבת ארץ ישראל היא מצווה עצמאית, הנובעת מקדושתה הבסיסית של הארץ, במנותק מהקדושה לעניין המצוות התלויות בארץ

דברים אלו מבוארים גם בדבריו של הכפתור ופרח (פרק י):

כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה: "ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקדש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה, ולא רצה לקוברה רק בגבול בנה בנימין". … וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע"ה כלם היו משתוקקים ליקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ ואף על פי שעדין לא נכבשה…
הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד… וכן "אעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב". וכן במעמד בין הבתרים: "ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". ומאותה שעה זכה בה אברהם אע"ה לכל זרעו… האמנם חיוב מתנותיה הוא משעת כבוש לבד, ולזה היה ריב בין רועי לוט ואברהם שהיו אומרים נתנה הארץ לאברהם ואין לו יורש אלא לוט ואין זה גזל, והכתוב אומר) והכנעני אז בארץ, לא זכה בה אברהם עדין, וכמו שכתב רש"י ז"ל. אבל למצות שאינם תלויות בארץ גופה כתנובת השדה יש לה קדושה מאז.

קדושת הארץ וקדושת המקדש

התוספות בסוגיא ביבמות שואלים:

ירושה ראשונה ושניה יש להן כו' – …שאל ה"ר שמואל מאניוב את ר"י דהכא קאי ר' יוחנן כר' יוסי דירושה ראשונה ושניה יש להם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ובפרק השוחט והמעלה קאמר הש"ס לר' יוחנן דקדשה לעתיד

כלומר, מהסוגיא ביבמות יוצא, שלדעת רבי יוחנן קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ורק קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, כדעת רבי יוסי. אבל במסכת זבחים (קז:) מבואר שלדעת רבי יוחנן המעלה בחוץ בזמן הזה חייב, כיוון שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא? ומתרצים:

והשיב ר"י דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מאשר לו חומה דדרשי' במגילה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן אי נמי קדושת ירושלים משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק א"נ משום דכתיב זאת מנוחתי עדי עד…

לשיטתו של ר"י, יש הבדל בין הדיון לגבי קדושת המקדש ובין הדיון לגבי קדושת ארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות. לדעת רבי יוחנן, קדושת המקדש קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כבר מקדושת עולי מצרים, ואילו קדושת ארץ ישראל הראשונה בטלה עם החורבן.

במהרש"א (שם) כתב שניתן לדחות את הקושיה של התוספות, ולומר שרבי יוחנן ביבמות העמיד את המשנה כדעת רבי יוסי, אבל לא סובר כך כשלעצמו.

התוספות בסוגיא במגילה הקשו קושיה דומה. הגמרא במגילה דנה בשאלה, האם אכן אפשר להוכיח ששיטת רבי אליעזר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. שואלים התוספות, מדוע לא להוכיח מהסוגיא בחגיגה? שהרי, בגמרא בחגיגה רבי אליעזר אומר, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא?

ומתרצים התוספות:

ותירץ רבינו תם ד"מה טעם" דהתם גמרא הוא דקאמר לה ולאו מילתא דרבי אליעזר היא ותדע דהא במשנה דמסכת ידים דתניא מילתיה דרבי אליעזר לא תנא לה.

לדעת רבנו תם, הגמרא בחגיגה אומרת שטעמו של רבי אליעזר הוא משום שסבר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אבל זה רק הסבר הגמרא לדעתו, ולא ציטוט מפורש שלו,  ולכן אי אפשר להביא משם ראיה.

על פי תירוצו של ר"י היה אפשר לתרץ בדרך אחרת. הסוגיא בחגיגה עוסקת בתרומות ומעשרות, שתלויים בקדושת הארץ, ואילו הסוגיא במגילה עוסקת בקדושת המקדש. לכאורה, העובדה שרבנו תם לא תירץ את תירוצו של ר"י מראה, שהוא אינו מקבל אותו. ואדרבה, בתוספות נוסף בסוגיא במגילה (ד"ה למה מנו) כותבים התוספות שמה שקדושה שניה לא בטלה היינו דווקא לעניין תרומות ומעשרות, ולא לעניין המקדש.

הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א הלכה ה) כותב:

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא…

ובהלכות בית הבחירה (פרק ו) כותב הרמב"ם:

הלכה יד: כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. הלכה טו: לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. הלכה טז: ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

טרם שנדון בהסברו של הרמב"ם בהלכה טז, ברור שהרמב"ם הולך בדרכו של ר"י, ומחלק בין קדושת ארץ ישראל לקדושת המקדש.

ולעומת זאת הראב"ד במקום כותב:

השגת הראב"ד: בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. אמר אברהם, סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י.
ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

ראשית, הראב"ד אינו מקבל את חילוקו של הרמב"ם. ושנית, טוען הראב"ד, שאם כבר יש מקום לחלק בין קדושת המקדש לקדושת ארץ ישראל, היה צורך לומר להפך – שקדושת ארץ ישראל השניה לא בטלה, כשיטת רבי יוסי, ואילו קדושת המקדש בטלה עם החורבן, וכפי שהבאנו לעיל מהתוספות במגילה[4].

טעם החילוק בין קדושת הארץ לקדושת המקדש ובין קדושה ראשונה לקדושה שניה

גם הרמב"ם וגם הראב"ד מוכנים לקבל שיש חילוק בין קדושת ארץ ישראל ובין קדושת המקדש.

טעמו של הראב"ד ברור. הראב"ד אומר, שעזרא קידש את המקדש בקדושה זמנית מראש, כיוון שעזרא ידע שהם עתידים להתקדש בקידוש אחר.

אבל טעמו של הרמב"ם ברור פחות. ראשית, הרמב"ם בא להסביר מדוע קדושת המקדש שונה מקדושת ארץ ישראל, ובמקום זה הוא מתמקד בהסבר ההבדל שבין קדושה ראשונה וקדושה שניה.

ושנית, ההסבר שנותן הרמב"ם להבדל בין קדושה ראשונה לשניה כשלעצמו, הוא קשה. הרמב"ם אומר, שקדושת הכיבוש של יהושע בטלה, כשבטל הכיבוש. לעומת זאת, קדושת החזקה של עולי בבל לא בטלה. אלא שיש לשאול, מדוע לא נאמר שכשבטלה החזקה בטלה גם הקדושה? וכן הקשה בכסף משנה על אתר. ועוד הקשה, שהרי גם בכיבוש ראשון היה גם חזקה ולא רק כיבוש.

ראשית, נדון באבחנה בין קדושת ירושלים לקדושת שאר ארץ ישראל.

על מנת לעמוד על שאלה זו, נדון בשאלה מה יסוד הספק אם קדושה כלשהי קידשה רק לשעתה או גם לעתיד לבוא:

הסברא מדוע לומר שקדושה כלשהי מתקדשת רק לשעתה היא, שקדושת ארץ ישראל באה יחד עם ההחזקה של עם ישראל בארץ. החורבן מבטא את עזיבתו של הקב"ה את הארץ . בהסתלקות השכינה, מתסלקת גם הקדושה.

אבל מדוע לומר שהקדושה היא גם לעתיד לבוא?

הסבר מעניין לשאלה זו כותב הרב סלובייצ'יק (על התשובה בדרוש השביעי 'כיבוש יהושע וכיבוש עזרא'[5] ):

לאמיתו של דבר, כל הבעייה של קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא תלויה בעניין אחד, והוא עניין הבחירה.
הקדושה לעולם באה, לאחר שה' בוחר. וארבע בחירות הן: בחירת ישראל, שאין קדושתה בטלה, בדומה לה בחירת הכהנים, בחירת מלכות בית דוד, ובחירת מקדש וירושלים. ההכרעה בשאלה אם הקדושה היא לשעתה ובטלה, או נמשכת לעתיד לבוא, תלויה בשאלה אם יש בקדושה זו אלמנט של בחירה או אין בה אלמנט זה.

כלומר, לדעת הרב סולובייצ'יק, הספק של הגמרא הוא, האם קדושת ארץ ישראל מבטאת בחירה עקרונית בארץ, או שמא רק השראת שכינה זמנית.

אמנם, על פי מה שכתבנו לעיל בשם הרב קוק והכפתור ופרח, דברי הרב סולובייצ'יק נראים לי תמוהים. האם בחירת הקב"ה בארץ ישראל התרחשה רק בימי בית שני? האם עד היה יתכן שהקב"ה יבחר בארץ אחרת פתאום? הרי גבולות הארץ, כולל גבולות הציווי מתוארים בפירוש בתורה[6]?

עם זאת, אפשר להבין שהבחירה בירושלים אכן משקפת בחירה מהסוג הזה. טבע הבחירה בירושלים כמקום המקדש דומה לטבע הבחירה בארץ ישראל – זוהי קדושה עצמית. על כך אומר הרמב"ם ש'שכינה לא זזה ממקומה'. כי קדושה מסוג זה, אינה פוקעת לעולם. הבחירה היא חד פעמית.

לעומת זאת, השאלה של קדושת ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות היא במהותה שאלה שונה. ארץ ישראל כבר נבחרה, ועם ישראל כבר נבחר. השאלה היא האם ארץ ישראל אמורה להיות ברשותו של עם ישראל. ולכן קיים הנתק בין הקדושה של ירושלים והמקדש ובין קדושת ארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ.

כעת נעבור לעסוק בטבע ההבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה.

בתוספות יום טוב (עדויות פרק ח משנה ו) כתב להסביר את ההבדל:

ונראה לי לתרץ, דסבירא ליה דכבוש נכרים אתא ומבטל כבוש ישראל. משא"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה., לא אתא כיבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן.
ואין להשיב מנתינת השי"ת שנתנה לישראל בראשונה, שיש להשיב שכמו שהש"י נתן לישראל הארץ. כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלו מהם. וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידינו. לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו. ואין קרקע נגזלת כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם.

כלומר, כיבוש הוא מושג כוחני. כשם שהארץ נלקחה על ידינו בזרוע בכיבוש, כך היא גם נלקחה מאיתנו בכיבוש. לעומת זאת, חזקה היא בעלות מכח קנין. מי שמפקיע בעלות זו על ידי כיבוש הוא גזלן, וקרקע אינה נגזלת[7].

אמנם, הוא מקשה מיד, שלכאורה כשם שהקב"ה נתן לנו את הארץ, הוא גם לקח מידינו. לאור זאת, הוא שואל, מה קרה בסוף בית שני – הרי גם שם לכאורה הקב"ה לקח את הארץ מידינו?

תשובתו של התוספות יום טוב, ש"על לקיחת האומה הזאת (-הרומאים) מידינו. לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו", צריכה עיון. האם יעלה על הדעת שחורבן בית המקדש השני לא נעשה בגזרת שמים?

תירוץ אחר כתב באבן האזל:

אכן באופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם דאין כונתו לחלק בין קנין כיבוש לקנין חזקה דלא הזכיר הרמב"ם שקנו ע"י חזקה אלא שעזרא קדשה בחזקה שהחזיקו בה, וכונתו דקדושה ראשונה קדשוה ע"י כיבוש שנעשה הארץ שלהם וקדשו אותה בתורת שהיא ארץ ישראל, ולכן כשנכבשה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, וכמו שכתב הרמב"ם "שהרי אינה מן ארץ ישראל", אבל כיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בשביל שהיא ארץ שלהם שהרי היו תחת מלוכת כורש אלא שהחזיקו בה וקידשו לא בשביל שהיא ארצם אלא בשביל שישבו בה ישראל, ולכן גם אחר החורבן כיון שנשארו בה מקצת ישראל, ועל אופן זה ומטעם זה קידשו אותה אין טעם שתתבטל קדושתה.

כלומר, קדושה ראשונה היתה קדושת המדינה. עם ישראל קנה לעצמו מדינה בארץ ישראל. כשבטל השלטון, בטלה גם הקדושה. לעומת זאת, קדושה שניה היתה מראש קדושה של יחידים, שהרי לא היתה לנו ריבונות, אלא הגולים היו כאן תחת שלטונו של כורש מלך פרס. וכיוון שיחידים ישבו באופן רצוף מאז ימי עזרא, לא פקעה קדושה זו[8].

להבנת דבריו של אבן האזל נוסיף ונאמר, שכשהקב"ה בחר לתת לעם ישראל את ארץ ישראל בפועל, הוא עשה זאת בשתי רמות:

הרמה הראשונה, שהתקיימה בימי  בית ראשון, היתה לתת לעם ישראל מלכות בארץ ישראל. כאן מקומו של כל עם ישראל.

הרמה השניה, שהתקיימה בבית שני, היתה לתת לעם ישראל רשות להיות בארץ. לא בתורת מלכות בהכרח, אלא רשות לגור כאן[9].

כעת ניתן אולי להבין את דברי התוספות יום טוב, גם אם מכיוון קצת שונה. הרשות לגור בארץ לא בטלה עם חורבן בית המקדש השני. חורבן בית המקדש השני היה ביטוי לחורבן מלכות ישראל, ולהשראת השכינה המסויימת שהיתה בבית שני. כמובן שהיא ביטוי להתרחקות מסויימת של הקב"ה מעם ישראל, ועם זאת, הקב"ה לא קבע שעם ישראל לא אמור להמשיך לגור בארץ. אדרבה, עם ישראל גר בארץ עוד מאות שנים אחרי החורבן, ולמעשה יהודים המשיכו לגור בארץ לעולם. אז חורבן המקדש – על כך בוודאי שאי אפשר לומר שהוא מקרה בעלמא, אבל העובדה שהרומאים הגלו רבים מהיהודים מהארץ, עליה אומר התוספות יום טוב, שזה לא ביטוי לכך שהקב"ה שלל את הרשות שלנו לגור בארץ[10].

קדושת ארץ ישראל כללית וקדושה לגבי מצוות מסויימות

עד כה עסקנו בשאלת קדושת ארץ ישראל כשאלה עקרונית – האם בזמן נתון קדושת ארץ קיימת או בטלה.

הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א הלכה כו) כותב, שחיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא רק מדרבנן. ונימוקו:

התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם:

התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא. והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא.

לראב"ד ישנן שתי השגות על הרמב"ם. ראשית, הוא טוען שהלכה כרבי יוחנן, הסובר שתרומה בזמן הזה דאורייתא. ושנית, הראב"ד מקשה סתירה בדברי הרמב"ם עצמו, שהרי מדברי הרמב"ם בתחילת אותו הפרק נראה שהוא סובר שקדושת ארץ ישראל בזמן הזה היא מהתורה.

הקושיה הראשונה תידון כאשר נדון בשאלת חיוב תרומה בזמן הזה. כעת נסתפק בדיון בקושיה השניה.

הכסף משנה (בהלכה כה) דוחה את קושיית הראב"ד השניה. נימוקו הוא, שהרמב"ם לא בא לומר שקדושת ארץ ישראל בזמן הזה היא מדרבנן. שהרי לגבי חלק מהמצוות התלויות בארץ (כמו שמיטה, לשיטת הכסף משנה בדעת הרמב"ם) חיובן הוא מהתורה. כי קדושת ארץ ישראל היא מהתורה בזמן הזה. אבל לגבי תרומות ומעשרות, ואולי לגבי מצוות נוספות, ישנו תנאי נוסף – שכל עם ישראל יהיה בארץ.

לפי דברינו לעיל נוכל לומר, שקדושת ארץ ישראל תלויה ברשות לגור בארץ, אבל ישנן מצוות שלגביהן צריך רמה יותר גבוהה של קשר בין עם ישראל לארץ, כגון שעם ישראל כולו יהיה בארץ, ואולי אף מסודר בנחלותיו.

כך נראה גם מסידור לשונו של הרמב"ם. שכן, בתחילת פרק מהלכות תרומות (הלכות א – ה) לא הזכיר כלל את המושג של ביאת כולכם, ורק בהלכה כו מופיע מושג זה. כלומר, ארץ ישראל וקדושתה היא עניין גיאוגרפי. אבל רמת החיוב בהפרשת תרומות ומעשרות, היא רק כשיש ביאת כולכם. ואכן, ישנן מצוות שלגביהן נראה שהרמב"ם לא מצריך תנאי זה. לדוגמא, לגבי מתנות עניים כותב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק א הלכה יד):

כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך, וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם.

נראה מלשונו, שהחיוב הוא בארץ, ולא הזכיר את ההגבלה של 'ביאת כולכם'.

קדושת ערים המוקפות חומה

על פי מה שראינו ברמב"ם, נראה שהרמב"ם פסק כרבי יוסי במסכת מנחות, ש'ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן'.

הרמב"ם עוסק, בפרק יב של הלכות שמיטה ויובל בדיני ערי חומה. ובסיום הפרק כתב:

הלכה טו: אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ, כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושע את הארץ אף על פי שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אף ע"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת, וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר. הלכה טז: וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר והביאך י"י א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.

מדברי הרמב"ם נראה, שקדושת בתי ערי חומה פקעה בחורבן, ותתחדש רק בביאה שלישית. דין זה עומד לכאורה בסתירה למה שפסק בהלכות תרומות שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא.

בדרך אמונה (על אתר, סקפ"א) כתב בשם המנחת חינוך, שהקדושה הנוספת נצרכת בשביל ערים שלא נתקדו על ידי עזרא. החזון אי"ש (שביעית סימן ג אות ו) כתב ליישב, שכשעזרא קידש, הוא לא קידש אלא למה שהיה יכול להיות רלוונטי בזמן בית המקדש השני. ולכן, לעניין תרומות ומעשרות, אף שבפועל לא היו רוב ישראל על אדמתם, קידש עזרא את ארץ ישראל מן התורה, כך שאם יהיו רוב ישראל על אדמתם, תחול קדושת הארץ. לעומת זאת, דין בתי ערי חומה תלוי בדין היובל. ודין היובל הוא רק בזמן שכל עם ישראל בארץ, ויושבים על פי החלוקה שלהם. וחלוקה שכזו דורשת אורים ותומים, שלא היו בזמן בית שני כלל. ולכן, לא היה טעם לקדש את בתי ערי חומה.

בדרך אחרת הלך ר' חיים הלוי (חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם שם). הוא כותב, שקדושת ארץ ישראל בימי בית שני, היתה כולה מדרבנן, כיוון שלא עלו רוב יושבי הארץ. לדבריו, גם אם ביום מן הימים יהיו רוב יושבי הארץ עליה, עדיין לא תהיה קדושת הארץ מהתורה, עד שיתבצע קידוש מחדש על ידי בית דין, שיקדשו את ארץ ישראל מהתורה.

****************************

[1] במהדורה שברשותי – עמ' 24.

[2] חשוב לציין שתי נקודות באשר לקשר בין רבנו חיים ובין שיטת הרידב"ז:

ראשית, אפשר להבין בדעת רבנו חיים לא אומר שמצוות ישוב ארץ ישראל נובעת רק מהיכולת לקיים את המצוות התלויות בארץ. הוא רק אומר, שאם העליה לארץ ישראל תגרום לכך שנעבור איסורים בגלל שלא נקיים את המצוות כראוי, אין לעלות לארץ. אולי הסיבה היא שזה משום שיצא שכרנו בהפסדנו.

שנית, אם נבין את רבנו חיים כמו הרידב"ז, שמצוות ישוב ארץ ישראל היא רק בשביל לקיים את המצוות התלויות בה, הרידב"ז אינו קיצוני כמו רבנו חיים. יתכן בהחלט שהרידב"ז יאמר שעלינו לעלות לארץ, ושאלת קיום המצוות בפועל הי שאלה אחרת.

[3] כמקור נוסף לשיטה זו, ניתן להביא גם את הגמרא בסוטה יד ע"א:

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?
אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם…

ועיין במשך חכמה (ריש פרשת ראה) שכתב, שכל זמן שלא כבשו את הארץ, קיימו מצוות ישיבת ארץ ישראל בארץ סיחון ועוג שנכבשה עוד קודם לכן, ולכן משה לא היה צריך להתאוות להיות בארץ כדי לקיים את מצוות ישיבת א"י, אלא רק בגלל המצוות התלויות בארץ.

 [4] אחת הקושיות של הראב"ד על הרמב"ם היא, שלגבי כמה עניינים מצינו, שלא רק קדושת המקדש בטלה, אלא גם קדושת העיר. לכן, למשל, אומרת המשנה במעשר שני (פרק א משנה ה) שמי שקנה פירות מחוץ לירושלים בכסף מעשר שני במזיד, צריך להעלותם לירושלים, ואם אין מקדש, ירקבו הפירות.

על כך יש לשאול, מדוע צריך שירקבו הפירות, הרי קדושת ירושלים והמקדש עומדת במקומה?

היה אפשר לומר, שהרמב"ם יעמיד את הדין של המשנה כשיטת רבי אליעזר, אבל להלכה אכן ניתן לאכול גם היום מעשר שני בירושלים, אלא שהרמב"ם פסק (הלכות מעשר שני פרק ז הלכה טו) את הדין המבואר במשנה.

במשנה למלך (בהלכות בית הבחירה הלכה יד) כתב ליישב, על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ב) שמעשר שני אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, והיינו שלא מספיקה קדושת המקום, אלא צריך את הבית בנוי.

נמצא שגם לשיטת הרמב"ם, יש משמעות לקיומו של הבית עצמו.

תירוץ אחר מופיע בתוספות יום טוב (עדויות פרק ח משנה ו) שמן הדין אכן ניתן לאכול בירושלים גם בלא מחיצות, אלא שכיוון שאין מקדש, אין העם רגילים בטהרה, ולכן גזרו חכמים שירקבו הפירות.

לשני הפירושים יש לציין, שהמקור של הרמב"ם הוא שיטת רבי יהושע, ואצל רבי יהושע מפורש "אוכלים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה", וכן פסק הרמב"ם עצמו בהלכות בית הבחירה בהלכה טו. ועל כל פנים, נצטרך לדחוק וליישב את לשון הרמב"ם.

[5] עמ' 305 במהדורה שברשותי.

[6] הדבר קשה במיוחד לשיטת הרמב"ם, שכן על פי הרמב"ם קדושת ירושלים והמקדש היא מקדושה ראשונה. יוצא, שהקב"ה בחר בירושלים עוד בטרם שבחר בארץ ישראל. האם יעלה על הדעת שהארץ הנבחרת לא תהיה הארץ שבה נמצא המקדש?

[7] אמנם צריך עיון במה שכתב שכיבוש רומי היה שלא בגזירת הקב"ה.

כיוצא בדברים אלו ובסגנונות שונים במקצת כתב גם האבן האזל בתירוץ הראשון.

[8] הסבר נוסף להבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה שמעתי מהרב שמואל אריאל (וכעת ראיתי שהוא מופיע גם במעדני ארץ תרומות). הרמב"ם מסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה לשניה לא רק בהלכות בית הבחירה, אלא גם בהלכות תרומות (פרק א הלכה ה):

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא…

מלשונו של הרמב"ם נראה, שההבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה נעוץ בכך שקדושה ראשונה נעשתה ממילא – כל שהחזיקו עולי מצרים 'נתקדש' בקדושה ראשונה. לעומת זאת, קדושה שניה, נעשתה כפעולה מכוונת – 'כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שניה'.

קדושה ראשונה שהיתה ממילא, בטלה יחד עם הנסיבות שהובילו לקידוש. אבל קדושה שניה שנעשתה במעשה, מועילה לעולם.

אף שהסבר זה מתאים בלשונו של הרמב"ם, לענ"ד קשה להבין אותו. באיזה מובן מועילה הקדושה שקידש עם ישראל, כאשר עם ישראל בגלות? אם הקדושה היא ביטוי ליחס מסויים של הקב"ה אל עם ישראל וארץ ישראל, כיצד נכפה היחס הזה כאשר הקב"ה מגלה את עם ישראל.

ואמנם, בחידושי הר"י מיגש לשבועות טז. מבואר חילוק הדומה לחילוקו של הרב אריאל:

איתמר: רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן. רב הונא סבר קדושה ראשונה שקדש יהושע וישראל את הארץ קדשוה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן לגלות ושקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא אורים ותומים, הואיל ולא היה צריך להקדישה כלל שהרי קדושה ועומדת מימות יהושע, אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד. אבל מי שמוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן הואיל ואותה תוספת עדין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו.

מדברי הר"י מיגש עולה, שאכן ניתן לקדש את ארץ ישראל בקדושה זמנית, וניתן לקדש בקדושה עולמית, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של המקדש. לפי דבריו יש לומר, שקדושת א"י לעניין תרומות ומעשרות אינה קשורה כלל ליחס כלשהו של הקב"ה לעם ישראל, אלא היא מעשה שנותן חלות הלכתית, ללא שום משמעות רוחנית מאחוריו. כך הרי אולי יש להבין גם את היכולת להרחיב את קדושת העזרות, שהרי קידוש שטח גדול יותר לעזרות תלוי אך ורק ברצונם של המקדשים (אמנם, גם שם צריך הסכמה של אורים ותומים).

אלא שלפי זה, לא מסתבר לומר שתיתכן קדושה ראשונה ללא מעשה קידוש כלל. אם המעשה ההלכתי הוא הדבר הקובע, הרי שהוא נדרש. לכן, לומר שמצד אחד תיתכן קדושה מעצם ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, כפי שהיה בירושה ראשונה לפי הסברו של הרב אריאל, ולומר שקדושה יכולה לקדש גם בלי ישיבת עם ישראל בארצו, כפי שמתרחש בגלות שאחרי קדושה שניה, נראה לי תרתי דסתרי. וצ"ע.

[9] לא מצאתי לדבר מקור, אבל יתכן לומר שדעתו של רב יהודה בסוף מסכת כתובות (קיא.) שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, היתה נכונה בסוף בית ראשון, כי זו מהותה של גלות בית ראשון – שנאסר על עם ישראל להיות בארץ. גאולת בית שני מתחילה מכך שכורש נתן רשות לעם ישראל להיות בארץ. לא להקים מלכות, אלא רק לגור בארץ.

[10] וכעת ראיתי, שכדברי כותב להדיא הרב ישראלי (ארץ חמדה ספר א, שער ג אות ז סק"ה). ועיין עוד גם בשבת הארץ, במבוא (פרק ח אות ט).

בדרך דומה, אם כי בסגנון אחר, שלא מתאים ללשונו של הרמב"ם, הלך המשך חכמה (שמות טו, טז). לשיטתו, קדושה ראשונה נבעה מקיומו של הארון, וכשבטל בית המקדש הראשון, בטלה הקדושה. אבל קדושה שניה, היתה קדושה ברמה פחותה יותר, שבה ארץ ישראל היתה רק 'מכון לשבתך' – הכנה לבית המקדש השלישי, ובית המקדש השני היה משהו זמני, ולכן קדושה זו לא בטלה עם החורבן.

נקודת הדמיון היא בכך, שבזמן בית שני היתה קדושה ברמה פחותה מזו שבבית ראשון, אלא שלעוצם פחיתותה, קדושה זו קיימת גם כאשר עם ישראל יצא לגלות.