חובת ההשתתפות עם הציבור בצרתו
הגמרא בתענית (יא.) אומרת:
תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור.
תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר (ישעיה כב): "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". מה כתיב בתריה? " וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָ-וֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן"…
אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור.
הריטב"א מבאר את המימרא של "אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה…", שהכוונה שאף שהוא עצמו אינו סובל מאותה צרה שהציבור נמצא בה, אסור לו להתעלם מצרת הציבור.
מסיבה זו, היה מקום לומר, שכל זמן שחלק נכבד מעם ישראל מפונה, ואינם נמצאים בבתיהם, אסור גם לאחרים, שאינם מפונים, לנהוג בדרך של תענוג, ולנהוג אולי באופן הדומה להלכות האמורות ביחס לתשעת הימים, שיש למעט בשמחה.
אלא שכיוון שהמלחמה ארוכה, יש שיקול נוסף. באותה סוגיא בגמרא נאמר:
אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.
הלכה זו נפסקה גם בשו"ע (או"ח תקעד, ד).
באליה רבה (שם סק"ח) ציטט מפירושו של הט"ז לתורה:
כתב בספר דברי דוד פרשת מקץ [בראשית שם] זה לשונו: האי איסור תשמיש לאו לגמרי הוא, אלא תשמיש שהוא לתענוג בעלמא אסור, אבל לקיום המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש השחתת זרע אין איסור, ודבר זה בכלל חשוכי בנים הוא, אלא דמילתא דפסיקא נקט עכ"ל.
ועל פי זה כתב הפסקי תשובות (אות א) בשם כמה אחרונים:
וכן אם מתארך זמני המלחמה והצרות, רחמנא ליצלן, אין כלל לגזור בזה ולהחמיר בביטול עונה לזמן ממושך שעלול לגרום לענינים בלתי רצויים ובפרט בדורותינו החלושים ברוח ובגשם.
מכח סברא זו יש לומר, שכאשר מדובר במלחמה ארוכה, וקשה לציבור להתמיד בלי בילויים, שנחוצים גם להרגעת המתח הנפשי, ניתן לצאת גם לבילויים. ועדיין, נראה ברור, שיש להימנע מבילויים מוגזמים או חגיגות ומסיבות גדולות שיש בהן שמחה יתירה, סתם כך.
כשהשמחה היא מצווה
עד כאן עסקנו בשמחה של רשות. כעת, נעבור לדיון לגבי שמחה של מצווה.
לגבי אבל, מצינו שהרגלים (ולהלכה, כל הימים הטובים) קוטעים את האבלות (שו"ע יו"ד שצט, א):
הקובר מתו קודם הרגל, בענין שחל עליו אבילות, ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל, מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה וימי הרגל עולים לו למנין שלשים.
מאידך, מי שמת לו מת בתוך הרגל, הדין שלו מורכב יותר, ונחלקו בו הראשונים. לדעת הרמב"ם (הלכות אבל י, ג) אין שום דין של אבלות ברגל, וכן היא דעת הריטב"א (מו"ק כג. ד"ה בני יהודא) ועוד כמה ראשונים. אבל דעת רוב הראשונים (כמבואר בטור יו"ד שצט ובבית יוסף שם) שדברים שבצנעה נוהגים כשמת לו מת ברגל.
לכאורה, שיטת הרמב"ם ודעימיה ברורה יותר. ברגל מצווים לשמוח, וזו מצווה דאורייתא, שגוברת על חובת האבלות[1]. אבל מה הסברא בשיטת הרמב"ן ודעימיה, שהאבל צריך לנהוג דיני אבלות שבצנעא?
בגשר החיים (חלק ב, סימנים טז – יז) מבאר את שיטת הרמב"ן על פי דברי רש"י במסכת סוכה (כה. ד"ה טירדא דרשות) שכתב:
שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו – אינו חייב להצטער.
והבין הגשר החיים, שחובת אבלות היא רק חובה לנהוג מנהגי אבלות, ואינה חובה להתאבל ממש. ועל כן, כותב בגשר החיים, שבעצם ברגל היה אפשר לנהוג גם את כל מנהגי האבלות, ועדיין לשמוח בשמחת הרגל. וחכמים החליטו, לבטל את מנהגי האבלות בקום עשה, שהם מנהגי האבלות שבפרהסיא, ולהשאיר את מנהגי האבלות שבשב ואל תעשה, שהם מנהגי האבלות שבצנעא.
הרב סולובייצ'יק[2] סבור, שחיוב אבלות הוא ביסודו של דבר חיוב על הרגש:
עיקר הקיום הוא מצב נפשי של דיכאון נפש ועצבות. והגע עצמך, אבל שינהוג אבלותו כדת וכדין ולא יעבור על י"א דבר, אלא שבתוך ימי האבלות יביא לביתו משחקים ומשחקות והם ישעשעוהו בדברי צחוק והוא יתענג על זה, היצא ידי חובת אבלות?
ועם זאת, כשהוא מגיע לשיטת הרמב"ן ודעימיה, הוא מסביר שהם סוברים שמלבד המצווה להתאבל, יש גם דין נפרד, של איסורי אבלות. איסורי אבלות נוהגים אף שהמצווה של האבל אינה נוהגת ברגל:
ונראה שגם התוספות, שאוסרים דברים שבצינעא, מודים בזה, כי רגל הופקע מכל חפצא של קיום אבלות, אלא שהם סוברים כדעת הסמ"ק, שישנו לאיסור אבלות גם בלי קיום… וזוהי אבלות המתבטאת רק בשמירת איסורים. ובכן, במקביל, יש לומר שאיסורי אבל נוהגים גם ברגל, אם נניח שאפשר לאיסורי אבל שינהגו מבלי שיקיים אדם את אבלותו ותעלה לו למניין.
בין לדרכו של גשר החיים, ובין לדבריו של הרב סולובייצ'יק, המסקנה היא שברגל אסור לאדם להיות אבל, אלא הוא מצווה לשמוח, מכח שמחת הרגל.
מטבע הדברים, גם בהקשר של ההשתתפות בצרת הציבור, יש לומר, שאדרבה, הציבור כולו צריך לעסוק בשמחת הרגל, ולא בצרתם.
שמחת הפורים
אבלות בפורים
הראשונים נחלקו, אם נוהגים אבלות בפורים.
הרמב"ם (הלכות אבל יא, ג) כותב שכל דיני אבלות נוהגים גם בחנוכה וגם בפורים. אבל דעת השאילתות (מובא ברא"ש מועד קטן ג, פה ובטור או"ח תרצו) שכיוון שכתוב לגבי פורים "ימי משתה ושמחה" הרי הם כמו הרגלים, שאין נוהג בהם אבלות כלל, ומבטלים גם גזירת שבעה.
דעת בינים היא דעת מהר"ם מרוטנבורג (ברא"ש ובטור שם) שפורים דומה לשבת – אין נוהגים בו אבלות בפרהסיא, אבל נוהגים דברים שבצנעא, ועולה למנין שבעה. וכן היא דעת הרא"ש והטור.
דעת השו"ע בענין אינה ברורה לגמרי. מחד, הוא פסק (תרצו, ד) כדעת הרמב"ם, שבפורים נוהגים כל דיני האבלות. ומאידך הוא פסק כדברי הארחות חיים, שאונן מותר בבשר ויין בפורים, משום שהעשה של אבלות נדחה מפני העשה של השמחה. וגם בהלכות אבלות (יו"ד תא, ז) פסק השו"ע כדעת מהר"ם מרוטנבורג.
הרמ"א (או"ח שם סעיף ד) כותב שהמנהג הוא כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולמעשה, כך גם מנהג הספרדים (חזון עובדיה פורים עמ' קפז; ילקוט יוסף פורים, עמ' ער).
המגן אברהם (סקי"א) כותב, שכשהאבל שולח משלוחי מנות בפורים, לא ישלח דבר שמחה. והעתיקו המשנ"ב (סקי"ב) וכך נוהגים להורות.
חלק מהפוסקים כותבים גם, שהאבל יכול לנהוג סעודת פורים כרגיל, עם האורחים הרגילים, ולשמוח כרגיל בפורים. אבל אם הוא מקבל הזמנה לסעודה במקום אחר, סעודה גדולה ושמחה במיוחד, יש להימנע מכך (כשם שאבל אסור בסעודת מצווה כל שנת האבל)[3].
רואים, שיש אבחנה, בהקשר של אבלות בפורים, בין עצם קיום מצוות הפורים, כמו משלוח מנות וסעודת פורים, ובין השמחה החריגה של פורים, שאותה נוטים לומר, שהאבל צריך לצמצם.
שמחת חודש אדר
בגמרא בתענית (כט.) נאמר:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.
המימרא הזו הובאה בריף (ט. מדפי הרי"ף) וברא"ש (סימן לב) אבל הרמב"ם השמיטה, וגם השו"ע לא הזכיר אותה, אף שהזכירו את הדין שמשנכנס אב מרבין בשמחה[4]. אבל למעשה, המנהג הרווח בכל קהילות ישראל הוא שיש לשמוח כבר מתחילת חודש אדר.
אין ממש גדר לשמחה של חודש אדר. בגמרא (שם:) מצינו רק הנחיה אחת, כתוצאה מהמימרא הזו:
אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.
כלומר, שיהודי שיש לו דין או עסק עם נוכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, מכיוון שבחודש זה רע מזלו, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.
מקור נוסף, שאולי ניתן ללמוד ממנו על שמחת חודש אדר, היא הסיפור במסכת מגילה (דף ה) על רבי, שנטע נטיעה של שמחה בפורים עצמו. המושג של נטיעה של שמחה, מופיע בהקשר של התעניות על הגשמים, כמבואר במשנה בתענית (יב:):
עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין ובשאילת שלום בין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום.
ובגמרא (שם יד:):
תנא בבנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה אי זהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו אי זו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבוורנקי של מלכים.
הלכה זו הובאה בשו"ע בהקשר של מיעוט השמחה מראש חודש אב (או"ח תקנא, ב) ומסתבר שגם חובת השמחה הכללית של חודש אדר, קשורה לכך, והיא תמונת הראי של חובת המיעוט בשמחה של תחילת חודש אב[5].
אם מבינים כך את חובת השמחה החל מראש חודש אדר, מתבקש גם לומר, שכשם שהחובה למעט בשמחה בזמן שאין הגשמים יורדים היא משום שנוהגים "כבני אדם הנזופין למקום", הרי שמראש חודש אדר, נמצאים בזמן הפוך, של בני אדם שהקב"ה מאיר להם פנים[6]. וכך יש לבאר את דברי רש"י בסוגיא בתענית, שמסביר מדוע יש לשמוח מראש חודש אדר: "ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח". כלומר, מראש חודש אדר, נמצאים בזמן של גאולה.
שמחת הפורים בזמן מלחמה
לאחר שדנו בעצם חובת השמחה בפורים ובחודש אדר, נוכל לדון בשאלה, כיצד יש לקיימה בזמן שעם ישראל שרוי בצרה ומלחמה.
פשוט שאת מצוות היום של פורים, יש לנהוג גם בזמן צרה. אפילו אבל חייב לנהוג במצוות אלו, קל וחומר, שמי שאינו אבל אלא רק בזמן צרה, צריך לנהוג בהן.
אולם השאלה היא ביחס להבעות השמחה היתירות, ה'נטיעה של שמחה' – ריקודים שלא בזמן סעודת הפורים, מסיבות חודש בבתי הספר ולמבוגרים ועוד ועוד.
מחד, לגבי אבל, מצינו שהפוסקים מרגישים צורך למעט בשמחה זו. ויש מקום לומר, שגם מי שחש את הצרה הקרובה של עם ישראל ראוי לו למעט בשמחות אלו.
ומאידך, כיוון שחודש אדר, וחודש ניסן שאחריו, הם חודשים של הארת פנים, של תחושה שצרותינו קרובות להסתיים, והגאולה בפתח, הם חודשים שבהם צריך למעט בתחושת הצרה, ואדרבה, להתחזק בתקווה ובתפילה לגאולה.
ובנוסף, כשם שהזכרנו לעיל, שאפילו בלי קשר לשמחה של מצווה, כשמדובר במלחמה ארוכה, יש לשמור על יכולת העמידה של הציבור, גם דרך האפשרות להמשיך לחיות את החיים כרגיל, על שמחותיהם.
נראה ברור, שמי ששרוי ממש בצער, יכול למעט בשמחת הפורים שמעבר לקיום המצוות, כפי שהפוסקים מציעים לאבלים. אבל מי שרוצה לשמוח, יש לו מקום לעשות זאת. אלא שאולי אפשר להציע אבחנה מסויימת.
בשנים כתיקונן, חלק מהאופי של שמחת פורים קשור ברוח של שטות. רוח זו אינה זרה לגמרי לעולמה של תורה. בגמרא בשבת (ל:) מבואר, שרבה היה פותח את השיעור בבדיחה, כדי שהלימוד ייעשה מתוך שמחה. כי עצם השמחה, קשורה לתחושה שגם כשנמצאים בגלות, הקב"ה עמנו. ולפעמים ע"י רוח השטות מוכנים לקבל יותר אפשרויות, שבמבט ריאלי קר, נראות לא סבירות.
ובכל זאת, הדרך העיקרית של שמחה, היא שמחה של מצווה, ולא של השתטות בעלמא. להשתטות יש מקום מיוחד בפורים, אבל אולי השנה כדאי לצמצם אותה, להתרכז בריקודי שמחה של רצון להתקרב לעבודת ה' ושל התעלות.
הרב רא"ם הכהן הצביע על כמה נקודות שכדאי להיות קשובים אליהם, בזמן קיום המצוות של פורים השנה:
קריאת המגילה יכולה לחזק אותנו בתחושה, שככל שלא מבינים איך ה' מגלגל עלינו את המציאות, וגם אם הוא מוביל אותנו לזמנים קשים, בסופו של דבר, הוא נמצא שם להושיענו. תשועתם היית לנצח, ותקוותם בכל דור ודור.
משלוח מנות וסעודות הפורים יכולים להיות הזדמנות להרבות אחווה שלום ורעות. גם בינינו לבין שכנינו, וגם מתוך התבוננות במצוות אלו, לקרבה עם מי שנראים לנו רחוקים מחמת דעותיהם. לנצל את המצוות האלו כדי להיפתח אליהן יותר.
ומתנות לאביונים יכולה להיות הזדמנות לקחת על עצמנו יותר את הדאגה לנזקקים הרבים שיש סביבנו. ולזכור גם את דברי השו"ע (או"ח תרצד, ג) "אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו", ולזכור את הפירוש החסידי למילים אלו, שימי הפורים הם זמן של גאולה, וגם ברוחניות, כל מי שפושט ידו, הקב"ה נותן לו.
*****************************
[1] כמבואר בגמרא (מו"ק יד:) שעשה של שמחת הרגל, שהוא עשה דרבים, גובר על עשה של אבלות, שהוא עשה דיחיד.
[2] "שיעור בנושא מהותה של האבלות", מן הסערה, עמ' 171 – 194.
[3] למשל, בתשובה באתר ישיבה (כאן) כתב:
דעת הגר"א נבנצאל שליט"א (מהעולם ועד עולם עמ' 185 הערה 56), להקל לאבלים להשתתף בסעודת מצוה לאחר שבעה גם אם יש כלי זמר, אך האבלים עצמם לא ירקדו ולא ישירו. וכן דעת הגריש"א (תורת המועדים סק"ח ה') שמותר לאבל לאחר שבעה, לשמוע כלי זמר בסעודת פורים משום שמחת פורים. ואמר לי רה"י הרב זלמן מלמד שליט"א שדעתו להקל אפילו בריקודים, כיון שאין אבלות בפורים, והלכה כדברי המקל באבל.
[4] ראו כאן כמה הסברים בעניין.
[5] האדמו"ר ממונקטאש (נימוקי אורח חיים, תרפו סק"א) כותב:
השמחה הוא חיוב מן התורה… על כן בודאי אסור להיות נעצב לגמרי בתכליתו. על כן נקט רק באיזה דברים ממעטין בשמחה משנכנס אב, כדי למעט שבשאר דברים יתחזק בשמחה ובטחון בלבבו הנאמן לה' ומצפה לישועת הגאולה. אבל משנכנס אדר מרבין בשמחה נקט סתם, כי מדה טובה מרובה, ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה – מצווה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו, ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה.
[6] כך עולה גם מדבריו של הרב סולובייצ'יק (בהמשך אותו מאמר, עמ' 193):