השאלה
אני כהן, ולפעמים יוצא לי להיות שליח ציבור. האם אני צריך לשאת כפים במצב זה?
אציין שאבא שלי נהג לעלות לדוכן במצב כזה, וזה גם המנהג בבית הכנסת שלנו. מצד שני, לי לא כ"כ נעים שהציבור ממתין שאני אלך ליטול ידים. בנוסף, אם אני מתפלל בלי לעלות לדוכן, אני יכול להתפלל מהבימה, ויהיה קל יותר לשמוע אותי בבית הכנסת (יש בעיית אקוסטיקה אצלינו בבית הכנסת).
תשובה
אף שמן הדין ניתן לעלות או לא לעלות, יש יותר הידור בכך שעולים.
היות שהמנהג הקיים בבית הכנסת שלנו הוא שעולים, עליך לעלות בקביעות.
נימוקים
משנה ברכות (לד.):
העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף, ואם אין שם כהן אלא הוא – לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו – רשאי.
מבואר, ששליח ציבור כהן אינו רשאי לשאת כפיו, מחשש שמא יתבלבל בתפילתו. אמנם, אם מובטח לו שיוכל לחזור לתפילתו בלי להתבלבל, כגון בימינו כשיש סידורים, רשאי לשאת כפיו (מגן אברהם על שו"ע קכח סקל"א).
בהגהות מיימוניות (תפילה טו אות ו) כתב בשם מהר"ם, שמה שמותר לשאת כפיו כשמובטח לו שיחזור לתפילתו, היינו רק כשהוא כהן יחיד, ובלעדיו תתבטל נשיאות הכפים. אבל כשיש כהן אחר, לא ישא כפיו. וכן כתב גם הטור (סימן קכח), וכן פסק השו"ע (שם ס"כ).
דיוקו של המהר"ם מבוסס על כך שכתוב במשנה ש"אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו". לכאורה המשנה היתה צריכה לכתוב "ואפילו אין שם כהן אלא הוא", שהרי זה חידוש יותר גדול, אבל גם כשיש שם עוד כהנים, אינו נושא כפיו. ומדוע לא הוסיפה את המילה הזו?
ההסבר של המהר"ם הוא, שזה בגלל הסיפא של המשנה, שאם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזרת לתפילתו, רשאי. והסיפא הזו שייכת רק כשאין שם כהן אחר, ולכן לא היה אפשר לכתוב "ואפילו" ברישא של המשנה.
אמנם, בפרי חדש (על אתר) כתב שאם מובטח לו שיוכל לחזור לתפילתו, רשאי לעלות גם כשיש כהנים אחרים, וגם במגן אברהם (שם) כתב שכן המנהג. ובשער הציון (שם סקס"ד) כתב שאין למחות ביד הנוהגים כמו הפרי חדש.
ואמנם, מנהג הספרדים כדעת המחבר. כן כתב בכף החיים (אותיות קיג, קיז) וכן כתב בילקוט יוסף (סימן קכח סעיף נו). אולם דומני שהמנהג האשכנזי הרווח הוא כדעת הפרי חדש, וכפי שכתב גם המגן אברהם.
אם כן, פשוט שכשאין שם כהן מלבדך, אתה צריך לשאת כפים. השאלה היא, במקום שבו יש עוד כהנים. כאשר לדעת השו"ע במקרה כזה אסור לך לשאת כפים, והמנהג הוא כדעת הפרי חדש, שמתיר לשאת כפים. ואם כן, השאלה היא אם יש יותר הידור בעשייה כדברי השו"ע או כדברי הפרי חדש.
הראשונים נחלקו, אם בכהן יחיד מקיימים מצוות עשה מהתורה של ברכת כהנים. בגמרא בסוטה (לח.) נאמר:
אמר אביי, נקטינן: לשנים קורא כהנים, ולאחד אינו קורא כהן, שנאמר: אמור להם, לשנים.
ובגמרא במנחות (מד.):
אמר רב ששת: …וכל כהן שאינו עולה לדוכן – עובר בג' עשה.
וכתבו התוספות (ד"ה כל):
כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו' – דוקא כשאומר לו עלה כדאיתא בסוטה (דף לט.) צריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קודש… ואף על גב דדרשינן מיניה עשה ומפיק ליה פרק ואלו נאמרין (סוטה לח.) שנים נקראו כהנים ולא כהן אחד, תרתי שמעינן מינה. ומ"מ אומר ר"ת שאפילו כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן.
מדברי רבנו תם נראה שהוא הבין, שלכהן יחיד, היות שאין קוראים לו לעלות, אין חיוב מהתורה לעלות, אבל יש חיוב מדרבנן.
ובטור (שם) כתב:
כתב הרבנו פרץ, שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים. ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם.
כלומר, דעת רבנו פרץ, הלא הוא הסמ"ק, כדעת רבנו תם, שלכהן יחיד אין חיוב מהתורה לעלות, וממילא אם אינו עולה, אינו עובר בג' עשה. בדעת הטור התחבטו המפרשים.
הבית יוסף כותב, שלדעת הטור אין חובה לקרוא לכהן יחיד. אבל אם קראו לו, הכהן עובר בעשה אם לא יעלה, וכן כתב גם הב"ח. והוסיף, שלדעת הטור, יש חיוב לעלות, אלא שכיוון שלא קראו לו, אינו עובר בעשה.
ובפרישה (אות ב) המשיך את החילוק של הב"ח בין הקריאה ובין חובת העליה, וחידש עוד, שיש לכהן יחיד גם חיוב עליה ועובר בעשה אם לא יעלה, אלא שאין קוראים לו. ואם כן, לדעת הב"ח והפרישה, יש לכהן יחיד חיוב עליה מן התורה, אלא שלדעת הב"ח השאלה אם נחשב שעובר בעשה תלויה בקריאה, ואילו לדעת הפרישה, הקריאה מנותקת מהשאלה אם עובר בעשה.
גם במאירי (סוטה לח:) מבואר להדיא שגם כהן יחיד חייב לעלות מן התורה, וכן כותבים עוד פוסקים רבים, ועיין עוד בשו"ת חבל נחלתו (חלק יד סימן ג) שהאריך בשאלה זו, ומסקנתו, שרוב הראשונים והפוסקים סוברים שיש חובה מהתורה גם לכהן יחיד.
בשאילת יעב"ץ (חלק א סימן נד) כתב לפרש את המשנה בדרך שונה מדרכו של מהר"ם מרוטנבורג:
דהאי תנא דווקנא הוא… אלא דווקא קתני אם אין שם כהן אלא הוא אינו רשאי לישא את כפיו בלא הבטחה. דכיון דאין שם כהן אחר. נקטינן דאינו קורא כהנים, וכשאין קוראין כהנים אינו עובר אם אינו עולה. כבריש סי' קכ"ח. ולא איכפת לן דמתבטלא נשיאת כפים, כיון דליכא חיובא אלא בקריאה, כדמתרגמינן כד יימרון להון. ומאחר שיש לחוש ליבוטל תפלה שכבר הותחלה טפי אית לן למיחש. אבל בשיש שם כהנים אחרים דהשתא מיבעי למיקרינהו לעלות, אין אומרין לזה עבור בג' עשה, משום חשש בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן.
כלומר, כשאין שם כהן אלא שליח הציבור, אין קוראים כהנים, ואם כן, אין הכהן עובר בעשה, ולכן אינו נושא כפיו אם אינו מובטח שיחזור לתפילתו. אבל כשיש שם כהנים אחרים, הלא קוראים כהנים, ואם כן, אפילו אינו מובטח שיחזור לתפילתו, צריך לעלות, כדי שלא יעבור בג' עשה, משום חששא של ביטול התפילה. ולכן דעתו כדעת הפרי חדש.
ואמנם, יש לדחות דבריו של השאילת יעב"ץ, ולומר, שהיות שההלכה היא שאם יש כהנים מלבדו לא יעלה, אם כן כוונת המקריא כהנים אינה כוללת את שליח הציבור, כפי שכתב הרדב"ז (שו"ת חלק ד סימן רצג):
אבל אם יש שם כהנים אחרים לברך את ישראל בזה אני רואה שלא יפסיק תפלתו. וא"ת הרי עובר בג' עשה? ליתא. דמן הירושלמי מוכח דאינו עובר אלא אם כן מזהירין אותו לעלות… והכא נמי לא שנא דכיון שהוא עסוק בתפלתו אעפ"י שש"צ קורא כהנים אינו מזהיר אלא לפנויים אבל זה שטרוד בתפלתו לא הוי בכלל. דאלת"ה ש"צ כהן ויש שם כהנים אחרים אמאי אינו עולה שהרי החזן קורא כהנים אלא ודאי אינו בכלל הקריאה ואינו עובר כלל.
ולפי זה, יש לומר שבמקום שהמנהג ששליח הציבור עולה גם אם יש שם כהנים אחרים, נמצא שכשקראו כהנים, התכוונו גם לשליח הציבור, וממילא ידחה חיוב ג' עשה שלו את חשש הפסקת התפילה דרבנן, ויהיה חייב לעלות.
אלא שהרדב"ז נותן טעם נוסף:
עוד איכא טעמא אחרינא שהרי כשהגיע ש"צ לעבודה עדיין לא חל עליו חיוב מצות עשה ואינו רשאי לעקור את רגליו ולפסוק את תפלתו וכל כהן שלא עקר את רגליו בעבודה שוב לא יעלה.
ואם כן, אם שליח הציבור לא יעקור רגליו, שוב לא יהיה רשאי לעקור רגליו, וממילא חוזר הדין, שרוב הפוסקים נוקטים שאין לעלות.
אם כן, מנקודת מבט של חיוב, שתי האפשרויות שקולות. מחד, רוב הפוסקים נקטו כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שלא יעלה. אבל המנהג האשכנזי הרווח יותר הוא שכהנים כן עולים.
כששתי האפשרויות שקולות, מה יהיה הידור גדול יותר?
מסתבר לענ"ד, שאם אין שיקול נוסף, ההידור הגדול יותר הוא לעלות. ראשית, מחמת שכך המנהג הרווח יותר. בנוסף, כהן שעולה, מקיים מצוות עשה, כפי שנתבאר, וגם מתברך (סוטה לח:; רמב"ם תפילה טו, יב). ואמנם, לדעת הרבה פוסקים הוא אולי עובר על איסור דרבנן, אבל כבר כתב נתיבות המשפט (רלד, ביאורים סק"ג) שעל איסור דרבנן בשוגג אין צורך בכפרה, וכאן הלא המנהג הוא להקל, והרי זה בוודאי קל יותר מאיסור דרבנן בשוגג.
עם זאת, אם מעורבים שיקולים נוספים, כגון טירחא דציבורא או שמקום העמידה של החזן משפיע על היכולת לשמוע את התפילה, מסתבר שיש להעדיף את דעת השו"ע, ולא לעלות.
ואף על פי כן, כפי שאמרת, בבית הכנסת שלנו המנהג הוא ששליח ציבור נושא כפיו גם כשיש כהנים אחרים, ולכן כך יש לנהוג באופן קבוע.
כבוד הרב שלום
יישר כוחו על התשובה היפה, בעניין הדחיה שכתב הרב על דברי היעב"ץ על פי הרדב"ז, קצת קשה לי שהרי הדחיה מבוססת על מה שהרדב"ז פוסק שאם יש כהנים אחרים אינו עולה, וכיוון שכן הרי ממילא קריאת הש"צ (קצת קשה בדבריו שהרי הוא עצמו הש"צ ובוודאי שאינו קורא בעצמו, והיה יותר נכון לומר כיוון שקוראים) אינה מכוונת עבורו, אך ליעב"ץ אין זה קשה כלל שהרי הוא מסביר את המשנה שאם יש כהנים אחרים מחוייב לעלות, ממילא כך ההלכה, וכיוון שכן בוודאי שהקורא כהנים מכוון גם אליו, ועל הדוחה להביא ראיה שאינו מתכוון אליו, שכיוון שהוא כהן והוא נמצא בבית הכנסת ממילא הכוונה היא גם אליו, ורק אם תאמר שההלכה היא שאסור לעלות אפשר להניח כך, אך הלכה זו לא נאמרה במשנה, ועוד חיזוק לדברי היעב"ץ שאף אם אינו עובר מדוע נמנע ממנו לקיים, מה שאין כן כשהוא לבד אין כאן מצוה מהתורה (על פי ר"ת שאפשר שהיעב"ץ יסבור כמותו) ועל כן המשנה אוסרת עליו לישא כפיו מפני הטירוף, מה שאין כן כשישנם כהנים נוספים והמצווה מהתורה מדוע שיפסיד המצווה.
בנוסף לכך בעניין ההלכה, היה נראה לענ"ד שאפשר לומר כן גם בדעת מרן, שהרי לא אסרו גם עם כהנים אחרים אלא מפני הטירוף ושמא לא ידע לחזור לתפילתו, ולא התירו לו אף אם מובטח, אעפ"כ בדורנו שכולם מתפללים עם סידורים ואף אחד לא מתבלבל ובקל יכול לחזור לשים שלום (וגם אם יצטרכו להזכיר לו אין זה מעכב כמבואר בעניין ש"צ שטעה בסימן קכ"ו במשנ"ב ס"ק ז) אין לחשוש כלל ל"שמא לא ידע לחזור לתפילתו", ומדוע שיבטלו ממנו נשיאת כפים, ואולי שזה המקור למנהג ה"מגן אברהם" שסמכו על הפרי חדש הנ"ל.
יישר כח על האתר המבורך, יאריך ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים
מאיר לוי בת ים
תודה על ההערה ועל ברכת היישר כח.
לעצם הדברים – אף שבדעת המחבר אפשר להתפלפל מה יהיה הדין בימינו כשלכולם יש סידורים, למעשה, אני נוטה ללכת אחר המנהג. ואם יש מנהג ברור שאין השליח ציבור עולה במקרה כזה, אין לדעתי סיבה לשנות מהמנהג.
שלום אשמח לדעת בבקשה מה ההלכה לגבי כהן שהוא ש"צ כאשר מתפללים תפילה אחת ( כמנהג התימנים) ולא לחש וחזרה.
האם מותר לעקור את רגליו באמצע התפילה ולעלות לדוכן?
או שמא צריך להתחיל את תפילתו מההתחלה על הדוכן על מנת שלא יעקור רגלייו באמצע התפילת יחיד .
תודה מראש.
בשו"ע (או"ח קכח, כ) נאמר: "…שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות; ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים".
ובמשנ"ב (סקע"ח) ביאר, שבזמן ברכת כהנים, שליח הציבור עוקר רגליו והולך ממש לדוכן, כמו כל כהן.
אמנם, בפועל אין אנו נוהגים כן, אלא שליח הציבור עוקר רגליו מעט ב'רצה', ומסתובב לציבור, אבל אינו עולה לדוכן (פסקי תשובות אות נב).
אין הבדל אם מדובר בחזרת הש"ץ, או בתפילה שהיא גם תפילת היחיד של הכהן.
כששליח ציבור כהן ויש עוד כהן שניהם מברכים אחד מקריא השליח ציבור על הבמה והכהן השני ליד ההיכל .השליח ציבור הכהן נותן את גבו לכהן שליד ההיכל .זה מותר ? לי נראה שלא האם להעיר אם זה לא נכון .?
סליחה על האיחור בתשובה.
לא מכיר בעיה הלכתית שכהן יעמוד עם הגב לכהן אחר בזמן ברכת כהנים. זה מצוי מאוד כשיש הרבה כהנים, שחלק מהם עומדים לפני האחרים, עם הגב לאחרים.