הגמרא בתמורה (ד.) אומרת, שאסור להזכיר שם שמים לבטלה, והמזכיר שם שמים לבטלה עובר בעשה, שנאמר (דברים ו): " אֶת ה' אֱ-הֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
וכך פסק גם הרמב"ם (שבועות יב, יא):
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה , לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.
נחלקו הראשונים, אם בברכה לבטלה יש איסור דאורייתא של הזכרת שם שמים לבטלה. הגמרא בברכות (לג.) אומרת: "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא". התוספות (ראש השנה לג. ד"ה הא) כותבים, שאין בברכה שאינה צריכה איסור דאורייתא, אלא רק אסמכתא בעלמא. האיסור של נשיאת שם שמים לבטלה הוא כשעושה זאת שלא במסגרת ברכה.
כך גם מסתבר, שהרי הגמרא אינה אומרת שמי שמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום 'את ה' א-היך תירא', שזה המקור לאיסור הזכרת שם שמים לבטלה, אלא 'לא תשא'. גם הרא"ש (קידושין א, מט) כותב כשיטת התוספות בשם רבנו תם.
לעומת זאת, הרמב"ם (ברכות א, טו) כתב:
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן.
ונראה מדבריו שיש בזה איסור תורה. ובתשובותיו (שו"ת פאר הדור סימן קה) כתב בפירוש שיש בברכה שאינה צריכה איסור דאורייתא.
היה נראה, שהמחלוקת בין הרמב"ם ובין התוספות היא האם מותר להזכיר שם שמים בלי שהדבר נצרך מחמת תקנה. לדעת התוספות, האיסור הוא רק כשמזכיר את שם ה' בלי הקשר חיובי. אבל כשמשבח את הקב"ה, לעולם אין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה. ואילו לדעת הרמב"ם, אם אין ציווי על הזכרת שם ה', אין היתר לאמרו.
לאור זאת יש מקום לומר, שכאשר לא מדובר בברכה, אלא בפיוטים, ואפילו בהזכרת פסוקים תוך כדי הלימוד, יהיה אסור להזכיר שם שמים לפי דרכו של הרמב"ם.
הגמרא בברכות (נג:) אומרת:
בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן? – אמר ליה: אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו – עונין.
כלומר, כאשר התינוקות לומדים את הברכות מהרב שלהם, אסור לענות אחריהם אמן. ברור שמדובר במצב שבו התינוקות אומרים את הברכה כתיקונה, אחרת אין הוה אמינא שיהיה ניתן לענות אחריהם אמן. ואכן, גם הרמב"ם (בהלכות ברכות שם) פוסק, שכשמלמדים את התינוקות מלמדים אותם את אמירת הברכה כתיקונה.
האם זה בגלל שמדובר בילדים שעוד לא הגיעו לגיל מצוות? המגן אברהם (רטו, סק"ה) כותב שגדול שלומד את הברכות אינו לומד אותן עם האזכרות שבהן.
לעומת זאת, היעב"ץ (שאילת יעבץ חלק א סימן פא) כתב שגם גדול שלומד את הברכות, רשאי להזכיר את השמות הכתובים שם.
גם לשיטת המגן אברהם, כתב בפרי מגדים (אשל אברהם שם) שכשלומד את הפסוקים, יש לקרוא את הפסוקים כצורתם, וכן פסק גם במשנ"ב (סקי"ד). נראה שהם סוברים כדעת התוספות (וכן מפורש במגן אברהם סק"ו), ודווקא בברכות לבטלה יש חומרא מיוחדת, אבל בקריאת פסוקים סתם כך, גם לדעתם אין איסור של הזכרת שם שמים לבטלה. וממילא הוא הדין שגם בפיוטים ניתן להזכיר את שם ה'.
האם יש מצווה בכך, או רק היתר? בשאילת יעבץ מצינו שכתב שבאמירת הפסוקים ככתבם יש גם מצווה. פוסקים אחרים (יביע אומר ג, או"ח יד ועוד) כתבו שיש בקריאת שם ה' בכינויו זילותא כלפי שמיא, ולכן כתבו שיש עדיפות בקריאת הפסוקים כהווייתם. מאידך, יש כתבו שבכל מקרה עדיף להשתמש בכינוי, כדי לשמור יותר על כבוד שם ה' (ערוה"ש קטו, ב). לענ"ד, הכל לפי ההקשר התרבותי. היום להשתמש בשם אדנות א-הים לא כ"כ מקובל. לעומת זאת, ש-די או צב-אות בכינוי, נראה מוזר.
למעשה, אני חושב שכשקוראים פסוקים במסגרת תורה שבכתב, רצוי לקרוא אותם עם שם ה' (גם בגלל סברת האגרות משה או"ח ב נו לגבי קריאת פסוקים שלמים, עיין שם). בכל מצב אחר, יש לחלק בין שם הוי"ה, אדנות או א-הים כפי שציינתי, ובין צב-אות ושד-י.