כמבוא לדיני השבת אבדה, ננסה לעמוד על השיקולים הבסיסיים, בשאלה כיצד צריך לנהוג אדם ביחס לחפץ שהוא מוצא.

יאוש

חלוקה אחת, העולה מהמשנה בתחילת הפרק, היא החלוקה בין חפץ שיש בו סימן וחפץ שאין בו סימן. כאשר הנחת העבודה היא, שאם יש סימן בחפץ, הבעלים לא התייאשו ממנו, ואם אין סימן, הבעלים התייאשו. אלא, שכיוון שהלכה כאביי, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, נמצא שאם הבעלים לא יודעים שהם איבדו את החפץ, הרי שאפילו אם אין סימן בחפץ, הבעלים לא התייאשו, וממילא למוצא יש חיוב השבה.

עוד מבואר אומרת הגמרא (כא:), שכאשר אדם לקח חפץ שיש בו סימן, אפילו אם יוודע לו שהבעלים התייאשו לאחר שהחפץ הגיע לידו, היאוש אינו מועיל, כיוון שכבר חלה עליו חובת השבה. כלומר, כאשר המוצא לקח את החפץ קודם יאוש, שוב חובת ההשבה אינה פוקעת אפילו כשהבעלים התייאשו.

על כן, גם בחפץ שאין בו סימן, לא מספיק לדעת שהבעלים התייאשו, אלא צריך לדעת שהבעלים התייאשו לפני שהמוצא לקח את החפץ.

עוד נציין, שקיומו של סימן בחפץ אינו השיקול הבלעדי לכך שהבעלים מתייאשים. לעיתים ניתן לקבוע שהבעלים מתייאשים בלי קשר לשאלת הסימן. למשל, בעיר שרובה גויים, או כשמדובר באבדה ששטפה נהר וכיוצא בכך.

אבדה מדעת

המשנה בתחילת פרק אלו מציאות מציעה שתי אפשרויות ביחס לחפץ שאדם מוצא, ואינו יודע מי הוא בעליו – או שהחפץ 'שלו', כלומר מדובר ב'מציאה', או הוא צריך להכריז, כלומר מדובר ב'אבדה'. עם זאת, מתוך עיון בפרטי ההלכות של מצוות השבת אבדה עולה שבעצם ישנם שלושה מצבים: שני המצבים האמורים לעיל, ועוד מצב שבו אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו, אבל הוא גם אינו חייב להכריז.

כיצד נוצר מצב הבינים הזה, שבו המוצא אינו יכול לקחת את החפץ לעצמו, אבל גם אינו חייב להכריז?

דרך אחת, קשורה למושג של 'אבדה מדעת' שנזכר בגמרא כמה פעמים. בהגדרת מושג זה נחלקו הרמב"ם והטור. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה יא) כתב:

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנ' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.

ברור מדבריו, שאבדה מדעת אינה הפקר, ואסור לכל אדם לזכות בה, אלא שאין לגביה חיוב השבה. לעומת זאת הטור (סוף סימן רס) כתב:

המוצא באשפה כלים מכוסים גדולים לא יגע בהן שמדעת הטמינום שם. במה דברים אמורים, באשפה שאינה עשויה להפנות כלל אבל אם מתחילה עשויה להפנות המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והרי היא של מוצאה.

כלומר, לדעת הטור, אבדה מדעת שייכת למוצא אותה.

וגם להלכה נחלקו המחבר והרמ"א (סימן רסא סעיף ד) כיצד לפסוק. המחבר פסק כרמב"ם, והרמ"א כטור.

הינוח

המשנה (כה:) אומרת:

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן.

בגמרא מבואר, שהסיבה שאסור ליטול את הגוזלות היא, שמא הבעלים הניחו אותם שם, והם לא נפלו מהבעלים. וכיוון שאין סימן בגוזלות, נמצא שעדיף להשאיר את הגוזלות שם, מתוך הנחה שאולי הבעלים ייזכרו שהשאירו שם את הגוזלות, ולא לקחת ולשמור עליהם כדין שומר אבדה.

עוד מודגש בגמרא, שאפילו אם יש רק ספק, שמא החפץ הונח שם (-ספק הינוח), עדיין יש להשאירו במקומו.

בשונה מהדוגמא הקודמת, של אבדה מדעת, כאן ברור שהמוצא אינו יכול לקחת את החפץ לעצמו. ועם זאת, ישנו שיקול נוסף בשאלה האם לקחת את החפץ על מנת להשיב, והוא השאלה מה הדרך הטובה ביותר לדאוג לכך שהחפץ יחזור לרשות בעליו. לפעמים, דווקא השארת החפץ במקומו נותנת סיכוי טוב יותר ביד הבעלים כדי למצוא את החפץ, וממילא זו גם חובתו של מוצא האבדה.