הסוגיא במסכת סנהדרין (דף ו:) עוסקת בשאלה, האם יש להעדיף את לדון על פי הדין, או לעשות פשרה:

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (=לעשות פשרה י.ש.), וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון…
רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע.

לדעת רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, הדין עדיף – יקוב הדין את ההר. אולם, דעתו של רבי יהושע בן קרחה היא שהפשרה עדיפה, והיא כוללת בחובה גם את המשפט וגם את השלום, וכן הלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב).

מאידך, בית הדין אינו רשאי לכפות פשרה על הצדדים, אלא רק להציע להם לעשות פשרה. גם הסכמה של הצדדים לעשות פשרה אינה מחייבת אותם, כל זמן שלא עשו קנין על כך. למעשה, כמעט בכל שטר בוררות בבתי הדין כיום, בעלי הדין מאפשרים לדיינים לפסוק גם על פי פשרה, ועל פי שיקול דעתו של בית הדין. החתימה על שטר הבוררות דינה כקנין, ובעלי הדין אינם יכולים לחזור ממנה.

מטרות הפשרה

כפי שכבר כתבנו, הפשרה כוללת הן את הדין, והן את השלום. באיזה אופן בא הדבר לידי ביטוי?

הרב קוק (אורח משפט חושן משפט סימן א) מציין אחת ממטרותיה של הפשרה:

הדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.

דהיינו, הפשרה קיימת, כדי לעשות צדק, במקום שבו מידת הדין נוגדת את היושר השכלי. הדבר דומה לדבריו המפורסמים של הר"ן (דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר):

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני… ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי… ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצות המלך.

הר"ן מסביר, שדין התורה אינו מספיק כדי לעשות צדק בכל זמן, ויתכן מצב, שבו על פי הדין יש להעניש אדם מסויים, אבל הצדק שולל זאת. בזמן ששלטון התורה קיים על מכונו, תפקידם של הדיינים הוא לשפוט על פי הדין – יקוב הדין את ההר, ותפקידו של המלך, לשפוט על פי הצדק. לאור דבריו ניתן לומר, שבמקום שאין מלך, חוזר תפקיד עשיית הצדק, ולא רק המשפט, אל הדיינים.

על כל פנים, ברור שתפיסה זו ביחס לפשרה טומנת בחובה סכנות – וכי מי יכול לדעת בוודאות מה צודק, כאשר הדין ברור?

למעשה אין משתמשים בפשרה בדרך כלל כדי לעשות צדק באופן שאינו מתאים על פי הדין, אלא 'מנצלים' את הפשרה, כדי לקרב את הדין אל הצדק. דבר זה נעשה במספר דרכים:

א. פשרה נעשית במקום שבו ישנו ספק בהלכה או במקרה, ולדיינים נראה צד אחד יותר מהשני. על פי כללי הדין היבשים, המוציא מחברו עליו הראיה, אולם הפשרה יכולה לתת לתובע חלק מתביעתו במצבים כאלו.

ב. על פי הדין הנתבע חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים, אולם אינו חייב על פי דין. לכן דיינים רבים מוכנים לחייב את הנתבע במסגרת פשרה גם על נזקי גרמא וכדומה.

ג. במסגרת פשרה, יש מקום לכפות על לפנים משורת הדין, ולהטיל על אדם אחריות גם לדברים שעל פי דין לא היה צריך לעשותם.

 

ולאידך גיסא – הירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה א) כותב, שאין לנו מי שיודע לדון דין תורה. בעקבות זאת פוסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף כ), שצריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת, שלא לדון דין תורה, אלא רק פשרה. דהיינו, השימוש בפשרה מאפשר לדיינים להפחית את החיוב שמטילים על הנתבע, במקום שיש לחשוש שישנם ספקות שונים אם לחייבו, אף אם על פי הדין היבש נראה לדיינים שהנתבע חייב לחלוטין.

היבט נוסף של השימוש בפשרה, המוזכר בהלכה הוא כתחליף לשבועה. דהיינו, שאדם שנתחייב שבועה, בין אם נשבע ונפטר, ובין אם נשבע ונוטל, יכול 'לפדות' את שבועתו בתורת פשרה, ובמקום להישבע, יפסיד סכום כסף מסויים.

אולם, הפשרה אינה כלי להטיית הדין (שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב). לכן העובדה שבעל דין אחד עני והשני עשיר, אינה יכולה לשמש כשיקול במסגרת פשרה.

הנוהג למעשה

כבר ציינו, שלמעשה במרבית בתי הדין, אין לבעל הדין ברירה של ממש, והוא נדרש לאפשר לדיינים לעשות פשרה. למרות זאת, בדרך כלל, פשרות הנובעות מנסיון לנהוג על פי היושר, ולא על פי הדין, בדרך כלל אינן נכפות על בעלי הדין. לעומת זאת, כאשר הפשרה נוגעת לספקות בהלכה, פדיון שבועה חיובים לצאת ידי שמים או כפיה על לפנים משורת הדין, משתמש בית הדין לעיתים מזומנות יותר בסמכותו לכפות את הפשרה, סמכות שהוענקה לו על ידי בעלי הדין.

הדבר מעורר לעיתים חששות גדולים אצל בעלי הדין, שמא הדיינים יעשו פשרה באופן שאינו מתאים לבעלי הדין. לדעתנו, מן הראוי שבתי הדין ישתמשו בפשרה באופן מושכל ומדוד, ובצורה שקופה לבעלי הדין. לכן, מן הראוי לנמק ככל האפשר בפסק הדין, מדוע הפשרה נעשתה באופן שבו היא נעשתה. וע"י כך יקיימו את מה שכתוב 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.