שאלה:

האם מורה רשאי להחרים חפץ של תלמיד, כאשר העובדה שהחפץ נמצא אצל התלמיד כעת מפריעה למורה ללמד את התלמיד, ואת כל הכיתה?

תשובה:

כאשר מדובר בתלמידים קטנים, שעוד לא הגיעו לגיל מצוות מותר להחרים להם חפצים, אם אכן מדובר בבית ספר שמקובל בו להחרים באופן זה, ומן הראוי ליידע את ההורים קודם תחילת שנה"ל על המדיניות של ביה"ס בעניין.

במקרה של תלמידים שהגיעו כבר לגיל מצוות, ניתן לדרוש מהם לתת את החפץ למורה, וכל עוד שהמורה לא לוקח את החפץ בכח, הרי כשהתלמיד נותן לו את החפץ, אין זה גזל.

נימוקים:

א. הצגת הבעיה

הגמרא (בבא מציעא סא:) מגיעה למסקנה שאיסור גזל היה יכול להילמד מאיסור ריבית ואיסור אונאה. הגמרא שואלת, לשם מה נכתב איסור גזל, ולשם מה נכתב איסור גניבה (לא תגנובו) ועונה:

לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי? לכדתניא: לא תגנב – על מנת למיקט, לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל.

ופירש רש"י:

למיקט – לצער. על מנת לשלם תשלומי כפל – שרוצה לההנותו, ויודע בו שלא יקבל.

הרי מבואר, שאסור לגנוב אף שהגנב אינו מתכוון להשתמש בחפץ, אלא רק לצער את בעליו. ואפילו אם רוצה לעזור לבעלים, כגון שרוצה לתת לבעלים כסף, וכדי שהבעלים לא יתנגד, גונב על מנת לשלם כפל, יש בזה איסור גניבה. וכן פסק גם הרמב"ם (גניבה א, ב).

ומבואר בריטב"א (בחידושים שם), שגם בגזילה קיים איסור זה, וכן כתב גם השאילתות (שאילתא ד').

בפשטות, איסור זה הוא איסור דאורייתא, שהרי הגמ' אומרת שהוא נצרך להסביר את ייתור הפסוקים. אמנם, בדעת הרמב"ם יש שאמרו שאיסור זה הוא איסור דרבנן (לחם משנה בהלכה א שם), אך דעת רוב הפוסקים היא שגם לדעת הרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא (שו"ת חכם צבי סימן כו, שו"ע הרב חו"מ הל' גניבה ס"ג בקו"א סק"ד), וכן נראה מדבריו בספר המצוות.

הוא הדין גם בנדון דידן. המורה גוזל חפץ מתלמיד כאשר חלק מהתכלית של החרמת החפץ היא ציעור התלמיד (אחרת היה אפשר לומר לתלמיד להכניס את החפץ לתיק וכד'). ואם כן, יש לדון בשאלה, אם בהחרמת החפץ מהתלמיד משום איסור גזל.

ב. סמכות המורה לענוש את התלמיד

במשנה במכות (ח.) נאמר:

זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו – אינו גולה, שנאמר: ואשר יבא את רעהו ביער, מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם, יצא חצר בעל הבית – שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם. אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד.

ובגמ' (שם:):

יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד; ואמאי? לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה! התם אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד, דכתיב: יסר בנך ויניחך.

הרי מבואר, שעל האב ועל הרב מוטלת המצווה ללמד את הבן, ולשם כך מותר להם להכות את הבן.

האם ניתן לומר שכשם שמותר ולרב להכות את התלמיד, כך מותר לו גם לגזול אותו?

לגבי בית דין מצינו שיש להם רשות להכות שלא מן הדין. הגמרא במועד קטן (טז.) דנה בשאלת מקור סמכות בית הדין בעניין זה:

מנלן דמפקרינן נכסיה – דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן – דכתיב (נחמיה יג) ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם.

הגמרא מצריכה לימוד נפרד כדי לדעת שלבית הדין יש סמכות להכות וסמכות להוציא ממון. בדומה לכך יש לומר, שגם אם ניתנה לרב הסמכות להכות את התלמיד כדי לחנכו, עוד אין בכך היתר גם לקחת את ממונו.

ג. הסכמה מכללא למקובל בבית הספר

בבית ספר שמקובל בו להחרים ציוד לתלמיד כאשר התלמיד משתמש בו באופן המפריע לו ולכתה ללמוד, יש מקום לומר, שההורים שולחים את בניהם לבית הספר, אדעתא דהכי שיהיה מותר למורה להחרים חפצים, והרי זה כאילו אמרו ההורים לבית הספר, 'קרע כסותי, שבר כדי' שאם לא חזרו בהם, אין הקורע והשובר חייבים לשלם (שו"ע חו"מ שפ, א).

אמנם, ברור שההורים רשאים לחזור בהם מהסכמתם, שהרי לא נעשה קניין באופן המועיל על הרשות לשבור. ולכן, אם ההורים דורשים לקבל את החפץ חזרה, הם רשאים לעשות זאת.

מכאן עולה, שיש לחלק אם מדובר בחפץ של ההורים, או בחפץ של התלמיד בעצמו. לגבי חפץ של ההורים, הרי אלו נתנו את הסכמתם. אבל אם מדובר בחפץ של התלמיד, הרי התלמיד ניצב לפני המורה, ואינו מסכים שהמורה יקח את החפץ.

הרמ"א (חושן משפט רע, ב) כותב:

אם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול.

הרי שאצל קטן, מרבית החפצים שאצלו שייכים לאביו, אף אם הוא קיבל אותם כמתנה. אבל אצל גדול, חפצים שהוא קיבל במתנה, או קנה מכספו, אינם של אביו.

לכן, לגבי תלמידים קטנים, מותר להחרים להם חפצים, אם אכן מדובר בבית ספר שמקובל בו להחרים באופן זה, ומן הראוי ליידע את ההורים קודם תחילת שנה"ל על המדיניות של ביה"ס בעניין.

לגבי תלמידים גדולים, אם מדובר בחפץ שסביר שהוא של התלמיד בעצמו, ולא של ההורים, אין היתר להחרים על סמך המקובל בבית הספר.

ד. תליוהו ויהיב

כל הדיון עד עתה הניח שהמורה לוקח את החפץ בעל כרחו של התלמיד, כך שאלמלא ההיתרים השונים, פעולת המורה היא בגדר גזילה.

אולם, בדרך כלל, המציאות היא שהמורה דורש מהתלמיד להביא לו את החפץ. מקרה זה דומה יותר לנתינת מתנה מתוך הכרח, ולכל היותר יש לדון בשאלה, מה דין מתנה שכזו.

בשולחן ערוך (חו"מ רה, ו) כתב, שאם מכריחים אדם לתת מתנה, אין המתנה מתנה. אמנם, לא כל לחץ נחשב כהכרח. ברור שאם המורה פונה לתלמיד באופן אסרטיבי, ודורש ממנו לתת לו חפץ מסויים, כיוון שהוא מפריע למהלך השיעור, אין כאן אונס. שכן, התלמיד יכול לבחור לסרב למורה, והמורה יצטרך לחפש סנקציה אחרת – הוצאה מהכיתה, פניה למנהל / רכז המשמעת / שיחה עם ההורים וכן הלאה.

והרי זה דומה למה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל לח סעיף ז, הובא בטור אבן העזר סוסקי"ח):

וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה והיא שיחדתו בממונה מלישא אחרת…

הרי, שכאשר אדם מאיים לתבוע מחברו משהו שמותר לו לתבוע על פי דין, ומוכן למחול על תביעתו את הנתבע יתן לו דבר מה, אין זה אונס.

הטעם שבמקרה שאין אונס, המתנה חלה הוא, שכל אדם רשאי לשקול שיקולים שונים ולהחליט לתת מתנות בגללם. גם התלמיד רשאי לשקול אם הוא מעדיף שיחה עם ההורים / המנהל או לתת את החפץ לזמן מה.

לכן, גם בהקשר של תלמידים גדולים, ניתן לדרוש מהם לתת את החפץ למורה, וכל עוד שהמורה לא לוקח את החפץ בכח, הרי כשהתלמיד נותן לו את החפץ, אין זה גזל.