שאלה:

קיבלתי הצעת עבודה בתפעול של אתר הימורים. אני אמור להיות שותף בהתאמת האתר כדי להפוך אותו לאטרקטיבי יותר עבור הלקוחות. האם מותר לי לקבל את הצעת העבודה?

תשובה:

אם ההימורים באתר מתנהלים בהגינות (מה שנקרא 'קוביה הוגנת') אז אני חושב שאין איסור הלכתי. אם ההימורים מתנהלים בחוסר הגינות, זה אסור הלכתית.

גם כשאין איסור הלכתי, זה מאוד לא ראוי לדעתי. מלבד העובדה שזה להתפרנס מהימורים במידה מסויימת, שזה כשלעצמו לא מי יודע מה, הרי שכשמדובר בהימורים, זה להתפרנס מדבר שעשוי להחריב להרבה אנשים את החיים. לא 'עשוי' תיאורטי, אלא משהו די סביר.

נימוקים:

דין המשחק בקוביא

המשנה בסנהדרין (כד:) מונה את רשימת הפסולים לעדות. בתוך רשימה זו נמצא גם המשחק בקוביה. בגמרא שם נחלקו אמוראים בטעם הפסול:

משחק בקוביא מאי קא עביד?
אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא.
רב ששת אמר: כל כי האי גוונא – לאו אסמכתא היא. אלא: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

ופירש רש"י:

שאין לו אומנות אלא הוא – דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראי חטא.
אסמכתא – היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו.

לדעת רמי בר חמא (להלן: רמב"ח), פסולו של משחק בקוביא קשור לאסמכתא. ההתחייבות של כל אחד מהמשחקים לשלם היא מתוך הנחה שהוא יזכה, והתחייבות זו היא  בגדר אסמכתא. וכיוון שכן, כשהמנצח לוקח את הכסף, הרי זה "כעין גזילה בידו", כלשונו של רש"י.

לעומת זאת, לפי רב ששת, הפסול היא משם שמי שמשחק בקוביא אינו עסוק ביישובו של עולם, וממילא אינו יכול לשמש כעד.

הגמרא אומרת, שטעמו של רב ששת שייך רק כאשר מדובר באדם שזה כל עיסוקו, ולא במי שרק לפעמים משחק בקוביא. לעומת זאת, הפסול של רמב"ח הוא גם כשמשחק רק לפעמים.

במהשך הסוגיא הגמרא מוכיחה מהמשנה, שהפסול של משחק בקוביא הוא משום שאינו עסוק ביישובו של עולם, ואין בזה אסמכתא.

רוב הראשונים פסקו כדעת רב ששת, שאין במשחק בקוביא משום אסמכתא, והביאו מספר הסברים, מדוע אין בעיית אסמכתא.

לדעת רבנו תם (מובא בתוספות דף כה. ד"ה ראשון), כאשר מדובר בהתחייבות הדדית של שני הצדדים, כעין ההתחייבות של השחקנים השונים בקוביה, אין בעיית אסמכתא.

ר"י (בתוספות שם) כותב, שהמשחק בקוביא אינו אסמכתא, כיוון שברור לכל הצדדים שהאפשרות להרוויח אינה תלויה בהם כלל.

בניגוד לרוב הראשונים, הרמב"ם (הלכות עדות פרק י הלכה ד) כתב:

וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם.

הרמב"ם כותב, שהמשחק בקוביא, אם הוא רק משחק בקוביא, פסול משום משום אבק גזל. לכאורה, דבריו הם הרכבה של שני הטעמים השונים, של רב ששת ורמב"ח. דבר זה קשה גם להבנה בסברא, וגם כי נראה שהגמרא דוחה את טעמו של רמב"ח.

עוד יש לציין, שבהלכות גזלה (פרק ו הלכה ז) כתב הרמב"ם:

דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא…

כאן נראה, שאפילו אם משחק בקוביה רק לפעמים, עדיין זה אסור, ונחשב גזל מדבריהם, ולא רק כשאינו עסוק ביישובו של עולם.

הכסף משנה (בהלכות עדות שם) כותב, שדברי הרמב"ם בהלכות עדות אמורים במי שמשחק בקוביא ולא ראינו שמשחק על כסף. היות שהוא אינו עסוק ביישובו של עולם, חזקתו של הוא משחק גם על כסף, וממילא נפסל לעדות.

בעיקר הסבר דברי הרמב"ם כתב הכסף משנה (שם) שלרמב"ם יש ראיה שהגמרא פסקה כרמי בר חמא, במסכת שבת. המשנה (שבת קמח:) אומרת:

מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

כלומר, אסור לאדם לעשות הגרלה על מנות מזון בין בניו, כשהוא יודע שהוא מגריל חתיכות בגדלים שונים, והזוכה מקבל חתיכה גדולה יותר. ובגמרא (שם קמט:) נאמר, שהסיבה שאסור לעשות זאת, היא משום משחק בקוביא. ואכן, התוספות (בשבת שם, ד"ה מאי טעמא) כתבו שהנימוק של הגמרא אינו להלכה.

מדברי הכסף משנה נראה שהוא הבין, שהרמב"ם פסק כרמב"ח, שכל משחק בקוביא נחשב גזלן מדבריהם.

גם אחרונים אחרים הבינו, שהרמב"ם פסק שיש במשחק בקוביא משום גזל מדרבנן, וסברו, שרב ששת מודה באיסור דרבנן זה, אלא שבניגוד לרמב"ח, הוא סובר שכדי להפוך לפסול לעדות, צריך שגם לא יהיה עסוק ביישובו של עולם. כך למשל כותב הלחם משנה (בהלכות עדות שם):

דכוונת רב ששת הוא לומר דמשחק בקוביא לאו אסמכתא גמורה היא כדי לפוסלו משום הא דליהוי גזל גמור דהא ודאי לא הוי גזל גמור אלא מ"מ קצת גזל הוי ואין ראוי לפוסלו בשביל גזל מועט כזה אם לא שלא יהיה לו אומנות אחרת אלא זה דאז כיון דהוא אוכל מדבר של גזל מכוער הדבר ביותר שמתפרנס מדבר של גזל ואפילו שלא יהיה גזל גמור מ"מ כיון דמתפרנס מזה ראוי לפוסלו.

ובדרך קצת אחרת הלכו הסמ"ע והב"ח, שפירשו שלדעת רב רששת, במשחק בקוביא אין ממש אסמכתא, אבל יש בו איסור גזל מסיבה אחרת. כך למשל כותב הסמ"ע (לד, סק"מ):

אלא אף שקונה אותו, מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו, הו"ל אבק גזל.

אם כן, לדעת התוספות וסיעתו, משחק בקוביא אינו עניין לאסמכתא כלל, ופסולו הוא רק משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. ולדעת הרמב"ם, במשחק בקוביא יש גזל מדרבנן, או משום שזה נחשב קצת כמו אסמכתא, או משום שמקנה רק בדרך שחוק והיתול.

 

בסימן שע (ס"ב), פסק המחבר כדעת הרמב"ם, שבמשחק בקוביא יש איסור גזל מדבריהם. אבל הרמ"א (שם סעיף ג) כותב, שהמנהג הוא להקל, שמותר לשחק בקוביא.

על דברי הרמ"א יש להקשות, מדוע לא חלק על דברי המחבר בהלכות שבת (שכב, ו) שכתב שאסור לעשות הגרלה על מנות בין בני ביתו אף בחול, משום קוביא. ואכן, בשו"ת רב פעלים (חלק ב, יורה דעה סימן ל) כתב, שבאמת בסוגיה בשבת אין איסור גזל מדבריהם, ובכל זאת, חכמים אסרו כל משחק בקוביא. ולדבריו, מה שכתב הרמ"א הוא רק שהמשחק בקוביא אינו נחשב גזל מדבריהם, אבל אין כאן היתר לעשות זאת לכתחילה.

אבל פשט דברי הרמ"א הוא שמותר לשחק בקוביא. וכמה פוסקים מציינים שנהגו לעשות הגרלות וכדומה. וצריך לומר, שהרמ"א סמך על דבריו בחושן משפט, ולכן לא השיג על דברי המחבר בהלכות שבת.

 

ביביע אומר (חלק ז, חו"מ סימן ו) דן באריכות בשאלה אם מותר לקנות כרטיסי פיס, ומביא חבל פוסקים שסברו כדעת הרמב"ם. ומסקנתו, שלמנהג הספרדים, שפוסקים כדעת מרן, אסור לקנות כרטיסי הגרלה של פיס, ואילו למנהג האשכנזים ניתן להקל.

משחק בקוביא כאשר הכסף מוקנה מראש למנהל המשחק

ביביע אומר (שם אות ו) הביא סברא אחרת להקל בקניית כרטיסי פיס, גם לדעת הרמב"ם וסיעתו. שכן, במשחק קוביא, הכסף של כל אחד מהמשתתפים מונח ביניהם, ואינו קנוי עדיין לאיש מהם. אבל כאשר אדם קונה כרטיס הגרלה, הכסף הולך למנהל המשחק, והוא קנוי לו. וכאשר אחד המשתתפים זוכה, הוא מקבל ממנהל המשחק את הכסף. מקרה זה יש לדמות למה שכתב הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק יא הלכה ד):

הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה.

הרי שלדעת הרמב"ם, כאשר מדובר בתנאי במחילה, אסמכתא קונה.

ביביע אומר (שם) כתב, שדברי הרמב"ם אינם רלוונטיים להגרלות בפיס. זו לשונו:

אחר העיון נראה שאין זה דומה לשם, כי המארגנים את ההגרלה וגובים את הכספים, מאת המשתתפים בה, אינם גובים את הכסף לעצמם, ואין להם שום זכות בכסף הזה, אלא הם שליחי השלטונות המופקדים על ידם לפקח על הפיס שיהיה כהוגן, והרי זה דומה למה שפסק הרמב"ם (שם הלכה ה), מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ביד שליש, ואמר לו אם לא פרעתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע זמן ולא פרע לו, לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא.

לענ"ד יש לפקפק בדבריו של היביע אומר ביחס להבנת אופי הבעלות של מפעל הפיס על הכספים המופקדים בידיו (וכפי שכתב הרב אברהם שפירא, 'רכישת כרטיסי פיס', תחומין ה). אבל אפילו לו יהי כדבריו, זה אמור ביחס למפעל הפיס, אבל בחברה פרטית, כמו בנדון דידן, פשוט שהלקוחות נותנים את כספם לחברה מראש.

מאידך, דעת הרמב"ם אינה מוסכמת. הראב"ד במקום כותב שגם במחילה יש דין של אסמכתא, וכן כתב הטור (סימן רז סעיף טז) בשם רש"י, ולהלכה נחלקו בזה המחבר והרמ"א (שם סעיף יא).

עוד יש לציין, שאם מדובר במשחק עם גוי, כתב הרמב"ם (שם הלכה יא), שאין בו איסור גזל (ועיין עוד לקמן מה שנכתוב בזה).

יישום הדיון ההלכתי לסוגיית המשחק באתר ההימורים

לאור האמור לעיל, כאשר הלקוחות המדוברים משחקים במשחקים שהמזל הוא המרכיב העיקרי שבהם, לדעת הרמב"ם, יש לומר שאין כאן משחק בקוביא, בגלל שהכסף כבר קנוי לבעלי החברה, וזו אסמכתא במחילה. וגם לדעת ר"י, כיוון שמדובר במשחק שעיקרו משחק מזל, אין זו אסמכתא.

וכן לדעת רבנו תם, אין כאן אסמכתא, כי כל הצדדים מתחייבים באופן הדדי.

וכאשר מדובר במשחקים שעיקרם אינו מזל, כגון חלק ממשחקי הקלפים וכדומה, יש מקום לומר שלדעת ר"י המשחק בהם הוא אסמכתא, שהרי כל אחד חושב שיהיה בידו לנצח. ועדיין, לדעת הרמב"ם ורבנו תם, אין כאן אסמכתא.

מעמדו של מי שמעודד משחק הימורים

נדון שאלתנו אינו ביחס למי שמשחק בהימורים בעצמו, אלא ביחס לעובד של החברה, שתפקידו לשפר את איכות האתר, כך שהלקוחות ירצו לשחק יותר.

ביחס אליו, נדון השאלה הוא איסור לפני עוור. והנה, פשוט שמדובר כאן בחד עברא דנהרא, שהרי יש אתרי הימורים רבים.

ובזה יש לומר, שכיוון שהאיסור אינו ברור לחלוטין, שכן אם הלקוח נוהג כדעת המחבר, שפסק כדעת הרמב"ם, יש לו היתר לשחק בנדון דידן, וכמובן שאם הלקוח גוי אין בכך איסור, וגם לדעת הרמ"א, אם הלקוח ישחק במשחקי מזל, אין בכך איסור, אם כן, לא שייך כאן לפני עוור, שהרי יש לתלות שהלקוח ישחק באופן המותר.

בנוסף יש לציין את דברי הכתב סופר (יורה דעה פג), שכאשר מסייע שלא בשעת העבירה ממש, אין בזה איסור, אם הוא בחד עברא דנהרא, וכן היא דעת הבנין ציון (סימן טו) והנצי"ב (משיב דבר חלק ב, לא – לב).

האיסור לעסוק בדבר שאינו יישובו של עולם

הריב"ש (סימן תלב) כותב, שמלבד סוגיית גזל בהקשר של משחק בקוביא, יש בהימורים גם פסול עקרוני:

ואפילו לרב ששת דס"ל התם דליכא אסמכתא בקוביא, מ"מ דבר מכוער ומתועב ומשוקץ הוא. ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו.

אין כאן איסור גמור, אבל הדבר 'מכוער, מתועב ומשוקץ'. כיוצא בכך, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (סנהדרין ג, ג) על המשחק בקוביא:

ונאסר זה מפני שהוא מתעסק בעסק שאין בו תועלת לישוב העולם, ויסוד הוא בתורתינו שאין ראוי לאדם להעסיק את עצמו בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בחכמה להשלים בה את עצמו, או בעסק שיועיל לו בקיום העולם כגון אומנות או מסחר, וראוי למעט בזה ולהרבות בראשון כמו שאמרו הוי מעט עסק ועסוק בתורה.

ממקורות אלו עולה, שאין ראוי לאדם לשחק בקוביא. אולם, מדברי הרמב"ם בהלכות גזלה נראה קצת אחרת. לאחר שהרמב"ם כותב שאין איסור גזל במשחק בקוביא עם הגוי (גזלה ו, יא), מוסיף:

והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.

כאן משתמע מדברי הרמב"ם, שיש איסור גמור במשחק עם הגוי. נראה, שהרמב"ם הבין, שבגלל היסוד הכללי שאין ראוי לעסוק אלא בענייני חכמה ויישובו של עולם, אסרו חכמים באופן ספציפי את המשחק בקוביא.

אמנם, לדעת הכסף משנה, שהרמב"ם פשוט פסק כרמי בר חמא, שיש איסור גזל במשחק בקוביא, לא ברור למה לחשוב שקיים יסוד הלכתי של איסור לעסוק בדברים בטלים, ודעת הלחם משנה והסמ"ע, שהבינו שהרמב"ם פסק כשיטת רב ששת, צריך עדיין לבאר כיצד למד הרמב"ם מהסוגיא שיש איסור ספציפי על משחק בקוביא. ובכל זאת, עצם העובדה שהרמב"ם מציין בהלכותיו, שבמשחק עם גוי יש איסור, מראה שהוא הבין שיש כאן איסור ספציפי.

גם אם לדעת הרמב"ם יש איסור משום עיסוק  בדברים בטלים, הרי שבדעת הרמ"א קשה לומר כן. שכן, כבר ציינו שמהרמ"א נראה שהוא התיר בפועל משחק בקוביא.

 

עוד יש לציין, שאפילו לדעת הרמב"ם, יש להרהר בשאלה עד כמה מתפשט איסור זה, ומה בדיוק עניינו. האם מי שאינו מהמר בעצמו, אלא עסוק בכתיבת קוד למשחק שכזה, גם הוא בגדר 'מי שאינו עוסק בדברי חכמה ויישובו של עולם'?

לכן, קשה לומר שעסק העיסוק בתכנות האתר נחשב איסור, אפילו לדעת הרמב"ם.

הפן המוסרי

מעבר לכל הדיון ההלכתי, ראוי לתת את הדעת על הפן המוסרי.

כבר ציינתי לדברי הריב"ש (סימן תלב):

ואפילו לרב ששת דס"ל התם דליכא אסמכתא בקוביא, מ"מ דבר מכוער ומתועב ומשוקץ הוא. ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו.

נכון שכל מי שמבקש למכור מותרות, בעצם מנסה לשכנע אנשים להיפרד מכספם עבור משהו שהם אינם צריכים, אבל בהימורים הסיכון ללקוחות גדול יותר. מי שמתמכר להימור, מגיע למצבים שבהם הוא מאבד הרבה מאוד מרכושו.

מסתבר שלא ראוי להתפרנס מניצול חולשותיהם של אחרים באופן זה, שעלול לגרום להם להפסדים מאוד משמעותיים.