שאלה

התגיירתי לפני מספר שנים.

אחת לשנה אני טס לשבועיים כדי לראות את הורי. השנה, אהיה במחיצתם במהלך שלושת השבועות.

הורי 'מנדנדים' לי תמיד להתגלח. בדרך כלל, אין לי בעיה לעשות את זה, אולם אני נוהג שלא להתגלח בשלושת השבועות. האם אני יכול להתגלח כדי לא להיכנס לחיכוכים עם ההורים?

תשובה

אתה רשאי להתגלח, עד לשבוע שחל בו תשעה באב. השנה, הכוונה היא לשבוע שלפני תשעה באב.

נימוקים

איסור הגילוח בשלושת השבועות

ראשית, יש לדעת שאיסור התספורת בשלושת השבועות אינו מדינא דגמרא, אלא  רק מנהג יוצאי אשכנז. אבל מן הדין אסור להסתפר רק בשבוע שחל בו תשעה באב (משנה תענית כו:; שו"ע או"ח תקנא, ג).

בשבוע שחל בו, איסור התספורת נוהג ביחס לכל השער שבגוף (שו"ע שם סעיף יב). אולם לגבי גילוח בשבועות שלפני כן למנהג האשכנזים, נחלקו הדעות:

יש שסוברים שאין בכלל איסור גילוח בשלושת השבועות  האלו ('נפש הרב' לרב שכטר עמ' קצא, בשם הרב סולובייצ'יק, וכן דעת הרב מן ההר והרב אהרון ליכטנשטיין).

ויש הסוברים שמותר להתגלח לכבוד שבת (עפ"י דברי המגן אברהם תקנא סקי"ד).

ורבים נוהגים שלא להתגלח כל שלושת השבועות.

מעמד החיוב של מי שנהג כשיטה מסויימת

ההלכה מבדילה בין מי שנהג על עצמו איסור מסויים משום שחשב שהדין הוא כך, ובין מי שידע שיש דעות מקילות, ובכל זאת נהג להחמיר.

מי שנהג משום שחשב שהדין כך, הרי שאם ילמד שהדין אחרת, רשאי לשנות ממנהגו. אולם מי שידע שהדין כמו הדעה המקילה, ובכל זאת נהג להחמיר, יש לזה מעמד של נדר, ואף נחלקו הפוסקים אם ניתן לעשות התרה למנהג זה (שו"ע יו"ד ריד, א; וראה בהרחבה ב'כל נדרי' פרק עד סעיף א ובהערות שם).

אלא שגם אם נאמר שידעת מהדעות המקילות ובכל זאת החלטת להחמיר, עדיין יש מקום לומר שאין הנדר הזה חל.

במנחת שלמה (חלק א סימן צא) התייחס לשאלת תקפו של מנהג שאדם נהג על עצמו, כשאומרים את נוסח המודעה שבהתרת נדרים:

ברם נלע"ד דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות … מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהי' נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהי' נדר מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר.
אך לכאורה קשה על זה מהא דאיתא בשו"ע יו"ד סי' רי"ד ס"א "הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר" ואם לא אמר כן ונהג ג' פעמים הוי נדר ובעינן התרה, ואמאי בעינן התרה הא אמרי' דלענין זה שפיר מועיל תנאו שעשה בריש שתא שלא יתקיימו נדריו כל השנה, אך אפשר דכיון דנהג ג' פעמים חיישי' שמא נזכר בינתים בביטולו שעשה בריש שתא ואעפי"כ הוא ממשיך לנהוג כן ה"ז חשיב כאילו ביטל את התנאי, וגם נראה דמהא דמהני התנאי שהוא עושה בתחלת הנהגתו שעושה בלא נדר משמע קצת כדברינו דשפיר מועיל גם התנאי שעושה בריש שתא. אך יותר נראה דבזמננו שמזכירים בפירוש בהתרת נדרים שבערב ר"ה "מנהג של מצוה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים" ומיד הוא גם מוסר מודעה על כל קבלה בלב דאפשר שפיר להקל.

מעמד חיוב הדינים של גר

וזאת למודעי, שבהיותך גר, כל החיוב שלך במנהגי אבות כלשהם, כולו בתורת קבלת המנהגים על עצמך, ולא חמור מכך.

בביאור הלכה (תסח סעיף ד, ד"ה וחומרי מקום) דן בשאלה כיצד יש לנהוג במקום שבו נתקבצו כמה קהילות מקומות שונים:

וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע"י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם אין מחויבים גם עתה להחמיר אף על פי שהעיר החרבה הזאת בישובה היו נוהגין אנשיה להחמיר בדבר זה מאחר שאנשיה כבר נתגרשו ממנה נתבטל מנהגם ובפמ"ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיין שם ולענ"ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שיעור לקהלה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמיעוט שבה אם לא שהקהלה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהלה הישנה בעינינה כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור.

כלומר,  אם יש קהילה קיימת במקום, והקהילה החדשה מצטרפת לקהילה הקיימת, הרי הקהילה החדשה שומרת על מנהגיה. אולם, אם הקהילה החדשה אינה מתקיימת כקהילה נפרדת, הם צריכים להיבלע במנהגי המקום.

מה מגדיר קהילה כקהילה נפרדת? על כך כותב הבאה"ל (שם):

ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג.

בימינו, בדרך כלל אין אבחנה בין אשכנזים לספרדים במקוואות ובשאר צרכי הציבור, ולכן האבחנה בין אשכנזים לספרדים אינה ברורה. על כן קשה מאוד לומר שגר שהגיע למקום מסויים, נתחייב מדין 'מנהג המקום' במנהג האשכנזים או הספרדים בדווקא. ואם כן, מה שהוא נוהג כעדה מסויימת, זה רק בתורת מנהג שקיבל על עצמו, וממילא שייכים בזה הדינים שהוזכרו לגבי מי שעשה מודעה בהתרת נדרים בערב ראש השנה.

חובת קיום מנהג שאדם נוהג בעצמו בשעת דחק

השולחן ערוך (יורה דעה ריד, א) כותב:

מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה, ושבין ראש השנה ליום הכיפורים… ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך שלושה שיתירו לו, אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת…

בש"ך (שם סק"א) הקשה ממה שכתב הרמ"א (או"ח סימן תקסח, סעיף ב) שתעניות שני וחמישי וכיו"ב, אם אירע לו ברית מילה, מצוה לאכול ואין צריך התרה. אם כן, רואים שבמקום צורך מתיר הרמ"א נדר שבא מחמת מנהג גם בלי התרת נדרים?

הש"ך עצמו מתרץ, שההיתר של הרמ"א לא מבוסס על העובדה שמדובר במקום צורך, אלא על כך שמראש לא נהגו להתענות כשיש ברית מילה, ואם כן, כל המקבל על עצמו את התענית, מקבל על עצמו על דעת המנהג.

אבל בדגול מרבבה (על הש"ך שם) כתב תירוץ אחר:

לענ"ד נראה, שגבי ברית מילה אינו חוזר בו ממנהגו לגמרי, אלא שעתה בסעודת מצווה אוכל, ולעתיד שוב חוזר למנהגו. והוא הדין אם אירע לו איזה מיחוש ורצה לאכול היום, ולעתיד שוב חוזר למנהגו, גם כן אינו צריך התרה.

נמצא שלפי דברי הדגמ"ר, אם אדם נהג במנהג איסור, ובאופן חד פעמי אינו יכול לקיימו, יכול להקל בזה. וכן כתב בערוה"ש (שם סעיף יג) ובפוסקים נוספים (ראה ב'כל נדרי' פרק עג סעיף ה והערה יב שם).

אם כן, בנדון דידן, שיש סיבה טובה שלא יקיים את נדרו, כדי שלא יבוא לכלל מריבה עם הוריו כשמבקר אותם, ניתן להקל ולהתגלח.