כשמשה רבנו מבקש מהקב"ה למנות את מחליפו, הקב"ה אומר שהמחליף יהיה יהושע, שתכונתו היא שהוא ”אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ“. מה פשר תכונה זו? הנצי“ב מפרש: ”איש אשר רוח בו – רוחו היינו דעתו עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים“. גדולתו של מנהיג היא בכך שהוא יודע לאן הוא הולך, ולא מושפע מהציבור. לעומת זאת, רש“י פירש: ”שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד“. דבריו מבוארים ביתר שאת בפירושו לפסוק קודם: ”רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו“.
מדוע המנהיג צריך לסבול כל אחד לפי דעתו? יתכן, שזו רק טכניקה מנהיגותית. המנהיג יודע לאן הוא הולך, כפי שהגדיר הנצי“ב, אבל כדי לעשות זאת נכון, מול אנשים שונים וקהלים שונים, עליו ”לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו“. אבל אולי אפשר להציע כיוון מחשבה נוסף – מנהיג טוב, הוא כזה שיודע להוציא את המיטב מכל אחד ואחד מאנשיו. הוא לא מחפש להוביל כיוונים משל עצמו בהכרח, אלא לאתר את השאיפות והרצונות של כל אחד ואחד, ולראות איך הכלל כולו מסייע, כל אחד לאחרים, להוציא מן הכח אל הפועל את מירב השאיפות.
צורת הנהגה שכזו, מחייבת מנהיגות עם כישורים אחרים. במקום מנהיגות שיודעת מה נכון, מנהיגות שיודעת להקשיב. במקום מנהיגות שיודעת לשכנע, מנהיגות שיודעת להכיל. ומעבר לכישורים, מנהיגות כזו זוקקת ערכים שונים. היא דורשת להאמין בטוב שבאדם, ובכך שאם רק מאפשרים, חכמת ההמונים מגיעה רחוק יותר מדעתו של אדם בודד, חכם ככל שיהיה.