לאחר הויכוח בין אברהם ובין הקב"ה ביחס לאנשי סדום, ולאחר שהקב"ה הופך את סדום, אומרת התורה: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'". הגמרא בברכות דורשת מהפסוק הזה, שאברהם תיקן את תפילת שחרית.
עוד לפני שדנים בהבדל שבין תפילת שחרית למנחה או ערבית, החידוש הראשון של אברהם היה בעצם תקנת התפילה היומית. יש מחלוקת מפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן, אם התפילה היומיומית היא חובה מהתורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ן, תפילה מהתורה, אם בכלל, זה רק בזמן צרה. תפילה כחובה קבועה, זה חידוש של חכמים, שנסמך על תקנתו של אברהם אבינו. כי להתפלל כשצריך, זה עניין אחד. אבל להתפלל בקביעות, כל יום, זה עניין אחר לגמרי.
המהר"ל (נתיב העבודה פרק ד) מסביר, שהקביעות של התפילה חשובה, משום שהיא עושה את הדבקות בקב"ה. להתפלל כל יום זה לא רק להתפלל בתחילת היום, אלא זה נותן צורה ומסגרת לכל היום. אפשר להוסיף לכך הלכות נוספות, כמו התפילה בבית הכנסת ולא בבית, במקום קבוע, כשמתרחקים מהפתחים (ובימינו, בלי פלאפון בבית הכנסת). כל אלו נועדו להפוך את התפילה לעניין של קבע, שהיום מתוכנן סביבו, ולא למשהו ארעי, שאנו עושים תוך כדי דברים אחרים בחיינו.
מי שרוצה להיות דבק בקב"ה כל היום, צריך שהתפילה תהיה חלק מהשלד הבסיסי של היום שלו. שתהיה נוכחת כל יום בחייו. לא רק כשבא או כשמתחשק.