בעולם הפדגוגיה, מקובל לדבר על כך שניתן ללמד בדרך ש'המורה במרכז', או בשיטה ש'התלמיד במרכז'. ההבדלים בין שתי השיטות האלו עצומים. אם המורה במרכז, המורה מלמד את החומר שהוא רוצה, הוא מלמד באופן שמתאים לו, ותפקידו העיקרי של התלמיד הוא להקשיב ולהפנים את דברי המורה.
לעומת זאת, כשהתלמיד במרכז, המורה הופך להיות כלי עזר עבור התלמיד. העיקר הוא מה שמעניין את התלמיד, ודרכי ההוראה צריכות להיות מותאמות לצרכים וליכולות של התלמיד.
לתורה יש העדפה ברורה בין שתי הדרכים האלו. יחד עם הציווי על המצוות של יציאת מצרים, באופן מדהים, ולדעתי ייחודי לחלוטין, מיד עם הציווי על קרבן פסח, משה מעביר לבני ישראל הנחיות לדורות הבאים:
וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי… וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת … וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
אני לא חושב שיש מצווה אחרת, שבה בד בבד עם הגדרת המצווה, מוטלת החובה להסביר אותה לדורות הבאים. המצוות של יציאת מצרים באות בהגדרה עם הצורך לספר עליה לדורות הבאים. הסיבה לכך ברורה. יציאת מצרים היא יצירתו של עם ישראל. המצוות המכוננות את העם הזה אינן מצוות בעלמא, דרך לעבוד את ה', אלא יצירת הסיפור של עם ישראל. הסיפור שלנו, הוא הסיפור של העם שיצא ממצרים.
אבל הדרך לספר ברורה – מלבד הבן הנדיר, שאינו יודע לשאול, תמיד סיפור יציאת מצרים הוא תשובה לשאלתו של הבן. כך ההלכה, שסיפור יציאת מצרים מספרים בדרך של שאלה ותשובה. כי התורה מאמינה, שהדרך הנכונה ללמד ולהעביר את הסיפור המכונן היא, שהתלמיד יהיה במרכז.
ולא לחינם, במשך הדורות נקבע מקומה של הגמרא כמרכז לימוד התורה. לימוד הגמרא הוא סדרה אינסופית של שאלות וויכוחים. כי תרבות שאילת השאלות, של ערעור על הנחות וחיפוש אחר תשובות, היא לב ליבו של בית המדרש היהודי, מאז ומעולם.
אם התלמיד הוא במרכז, והוא צריך תשובות בהתאם לשאלות שלו, ובהתאם ליכולת ההבנה שלו, ולדרכי הלימוד שלו, הרי שבכלל לא ברור מי יהיה המורה שלו. חז"ל אימצו את העמדה הזו – לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, ואין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, וממי שליבו חפץ.
אז איך אנחנו יכולים ללמד? איך אני אדאג שהבן שלי ידע את התשובות הנכונות?
גישת התלמיד במרכז דורשת מאיתנו ענווה, ואמון. היא אומרת, שאנחנו לא המקור היחיד שיספק תשובות לתלמיד. אנחנו רק נספק לו את התשובות שלנו. ובהחלט יתכן שהוא ישמע עוד תשובות, ובסופו של דבר, הוא יצטרך להחליט מה התשובות הנכונות עבורו.
גישת התלמיד במרכז לא מייתרת את תפקידו של המורה. אבל היא משנה אותו. המורה צריך לעודד את הילד לשאול שאלות, ולהגיע למצב, שהילד רואה בו כתובת אפשרית לתשובות. ואנחנו צריכים להיות בעלי ענווה, ולוותר על הבלעדיות שלנו, ולהיות בעלי אמון, שאם התורה מעודדת דרך לימוד כזו, זה סימן שהתורה חושבת, שסופה של האמת שתצא לאור, והילד ימצא את האמת שלו.
אנחנו חיים בעולם של גוגל. אין לנו כבר את היכולת להיות המקור הבלעדי לתשובות עבור הילדים שלנו, נרצה או לא נרצה. מה שאנחנו יכולים לעשות וצריכים לעשות, זה לדאוג לכך שהילד ידע שהוא יכול לשאול אותנו שאלות, ולשמוע את התשובות שלנו, עם ידיעה שהוא לא חייב לקבל אותן בסופו של דבר. ולהאמין בדרכה של תורה, ששאלת שאלות וחיפוש התשובות, מובילה למציאת האמת.